השתתפתי לאחרונה במשלחת ישראלית מטעם משרד ההסברה והתפוצות הנקראת Faces of Israel בבוסטון למשך 10 ימים. למעלה מ-70 צעירים נבחרו להציג את סיפורם האישי, ב-20 יעדים ובשלוש יבשות. הצעירים שנבחרו לייצג את ישראל מגיעים מכל קצוות הקשת הפוליטית, החברתית והדתית בישראל, ומהווים מדגם מייצג של המרקם הישראלי לשנת 2012. צעירים אלה שסיפרו את סיפור חייהם, מייצגים את הציונות של שנת 2012, הרצון להציג את אהבה לארץ ישראל ולמדינה. בחמש השנים האחרונות, לאחר מסעות רבים בהם הצגתי לבד את פניה האנושיות של ישראל שמאחורי כותרות החדשות על טרור ומציאות של ירי ואיומי טילים על שדרות והנגב המערבי, הצטרפתי במסע הנוכחי של Faces of Israel לשלושה צעירים ישראלים נוספים: אלישבע, שירן ורמי יעקוב, שנחברו להציג את סיפורים האישי באזור בוסטון. הסיפור האישי שלי, מתמקד בהיותי צלם עיתונות והומניסט ישראלי שהתחיל את מסעו במזרח הרחוק, כמו כל ישראלי מן המניין שעושה 3 שנים צבא ומטייל עד קצוות העולם. טיילתי לבד במשך שנה ב-10 ארצות שונות (קישור). חוויתי את הכיבוש הסיני בטיבט, הגעתי עד להר האוורסט Base Camp, עשיתי טיול במדינות מלזיה ואינדונזיה - המדינות המוסלמיות הכי גדולות בעולם, חייתי בין קופי האורנגאוטן, שהיתי עם משפחות לאחר אסון הצונאמי, ראיתי את שדות הקרב בוויאטנם, מכרתי שעונים וארנקים בבאסטה ישראלית בשפה יפנית באוסקה שביפן, וגם חוויתי מדיטציית שקט (וויפאסאנה) במנזר שבצפון הודו. כל כך הרבה מה לשתף, לספר ולתאר חוויות וריגושים. צילום בשבילי היה דרך להביע את עצמי ולשתף אחרים. לתפוס רגעים, זמנים מסוימים, זוויות שונות על הסתכלות העולם. כי למי באמת יש כוח להקשיב? שהרי ׳תמונה אחת שווה אלף מילים׳. לאחר הטיול, הגעתי לשדרות ללמוד במכללת ספיר. מהר מאוד הפכתי ל׳סטודנט׳ שדרותי תוך שאני חווה את התפוצצויות הקסאמים ובריחה לתפיסת מחסה תוך 15 שניות ביחד עם התושבים והמשפחות. מציאות זו מקבלת עד היום כ-5 שניות של רייטינג שיגרתי יומי ישראלי על ״שני קסאמים שנפלו מחוץ לשדרות ואיש לא נפגע ולא נגרם נזק״. מציאות זו גרמה לי להתחיל לצלם ולתעד את ׳הפנים האנושיות שמאחורי הכותרות.׳ בשום מקום אחר בעולם, אין מציאות של ירי ואיום טילים מתמיד מתוך אוכלוסיה אזרחית לעבר אוכלוסיה אזרחית, מציאות שנמשכת כבר למעלה מעשור. עם סיפורים אישים אי-אפשר להתווכח. זה חוצה את כול גדרות הדיפלומטיה, הממשלה והסמכות. על כן, הצגת פסיפס הסיפור הישראלי הוא הכלי הפוטנציאלי החשוב ביותר בהתמודדות עם הדה-לגיטימציה של ישראל המערערת על זכות קיומינו וזכותנו למדינה יהודית ריבונית. יתר על כן - הצגת מציאות האיום וירי הטילים על תושבי שדרות ודרום מערב ישראל היא הכלי המשפיע ביותר לאיזון התמונה התקשורתית, אשר מהווה את הגורם הבולט ביותר לדמוניזציה והדה-לגיטימציה כלפי ישראל.