ישראל יכולה להדוף את לחצי הנשיא אובמה להימנע ממכת-מנע נגד אירן, חיזבאללה וחמאס, להקפיא בנייה יהודית מעבר ל"קו הירוק", לסגת ל"קו הירוק", לחלק את ירושלים ולבצע ויתורים מכאיבים.
לחץ נשיאותי מהווה חלק בלתי-נפרד ביחסי ישראל-ארה"ב"במקביל לפרו-ישראליות מוצקה מצד הציבור האמריקני ונציגיו בקונגרס.
לכן, על הממשלה לאמץ את התנהלות ראשי ממשלה מ-1948 (בן-גוריון) עד 1992 (שמיר) שדחו, בדרך כלל, לחץ נשיאותי, אך השכילו לשדרג באופן דרמטי את שיתוף הפעולה האסטרטגי, למרות - וכנראה עקב - קריאת התגר על וושינגטון.
עד 1992 הבינו ראשי הממשלה שלחץ נשיאותי בא-עם-התפקיד; שאין להקריב אסטרטגיה על מזבח ההימנעות מלחץ; ושהדיפת לחץ תורמת לתדמית ההרתעה ולהרחבת שיתוף הפעולה האסטרטגי עם ארה"ב. הם לא חתרו לפופולריות אלא להערכה ארוכת-טווח.
לדוגמה, ב-1948 הטילה ארה"ב אמברגו על המזרח התיכון כדי ללחוץ על בן-גוריון להימנע מהכרזת עצמאות ולהסכים למנדט של האו"מ. ארה"ב לחצה "לסיום כיבושי הנגב", לבנאום ירושלים ולפיצוי הפליטים הערביים. לדברי השגריר האמריקני, ג'יימס מקדונלד (שליחותי בישראל, 1951, ע' 49), "(בן-גוריון) הזהיר את הנשיא טרומן ואת מחלקת המדינה לבל יניחו שאפשר ללחוץ על ישראל לוותר בנושאים החיוניים לעצמאותה ולביטחונה...." כוח העמידה של בן-גוריון שכנע את ארה"ב להעריך מחדש את מדיניותה כלפי המדינה היהודית.
ב-26 למאי 1967 הזהיר הנשיא ג'ונסון את רה"מ אשכול ממכת-מנע נגד מצרים וסוריה: "ישראל לא תישאר לבד, אלא אם כן תפעל לבד!" אבל, אשכול קרא תיגר על ג'ונסון וצה"ל הביס את בעלות הברית של ברה"מ, סוריה ומצרים שפעלו, גם, להפלת משטרים פרו-אמריקנים במפרץ הפרסי. ארה"ב למדה שישראל מסוגלת להוציא ערמונים אזוריים לוהטים מן האש ללא סיוע של כוח אמריקני.
ב-20 לדצמבר 1981 אמר רה"מ בגין לשגריר האמריקני: "ב-7 ליוני השמדנו את הכור הגרעיני העירקי...ואתם החלטתם להעניש אותנו.... יותר מאוחר, הפצצנו את מפקדת אש"פ בבירות... ואז השעיתם את אספקת מטוסי אפ-15. הכנסת אישרה את "חוק הגולן", ושוב הכרזתם שתענישו אותנו....
האם אנחנו מדינת-וסל או רפובליקת בננות?" ב-1982 דחה בגין את "תוכנית רייגן" לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי, אבל ב-1983 חידשה ארה"ב את ההסכם לשיתוף פעולה אסטרטגי. באוקטובר 1991 הודה מזכיר ההגנה, צ'ייני, לישראל על השמדת הכור הגרעיני העירקי ב-1981 שחסכה לארה"ב עימות גרעיני ב-1991.
רה"מ שמיר התעמת, תכופות, עם הנשיאים רייגן (ובמיוחד עם) בוש, אך זכה להרחיב את שיתוף הפעולה האסטרטגי באופן חסר-תקדים באפריל 1988, בעיצומה של האינתיפאדה, ובעקבות מלחמת המפרץ ב-1991.
ארה"ב מעדיפה בעלת-ברית שהיא "אגוז קשה לפיצוח" ולא "שק חבטות".
יחסי ישראל-ארה"ב אינם סבים על ציר הסכסוך הערבי-ישראלי, אלא על ציר ערכים, איומים ואינטרסים אזוריים וגלובליים משותפים. ארה"ב מבקרת את ישראל בהקשר הסכסוך הערבי-ישראלי, אך מכירה בתרומתה הייחודית ללוחמה בטרור, הגנה נגד טילים, מודיעין, טקטיקה מבצעית, שדרוג תעשיות ביטחוניות ואזרחיות, הרתעת משטרים אנטי-אמריקנים וסיוע למשטרים פרו-אמריקנים.
כניעה ללחץ נשיאותי, והתעלמות מתקדימי העבר ומתמיכה ייחודית של הבוחר האמריקני (71% לפי סקר גאלופ מפברואר) והקונגרס (השקול בעוצמתו לנשיא), מהווים
סטירת לחי לדמוקרטיה האמריקנית ופגיעה חמורה באינטרס הישראלי.