חג הפועלים במסורת ישראל (ב')

הערצה לעבודה, להתקיים בכבוד מהעבודה, ראיית העבודה כנכס ערכי וקיומי היוצר את הונה ואונה של החברה מלווה את ספרות ההלכה. אפילו הערך העליון של לימוד תורה, ערכו בא לידי ביטוי רק אם הוא מתקיים על תשתית של קיום מעבודה. אני מוצא לנכון להודות למגיב אלמוני לרשימתי הקודמת (פרק א') שהתייחס למבואה מהרמב"ם, שאיתה אני מבקש לפתוח את פרק ב'. זה שכרי הפעוט, כי זכיתי לתגובה מאירת-עיניים של מה שנקרא - "טוקבקיסט". רק בשל תגובה אחת כזו של קורא, אני אומר בלשונו של משורר ההשכלה יהודה ליב גורדון בשיר "למי אני עמל" - "יש שכר לעמלי". הרמב"ם בהלכות מתנות עניים, פרק י', הלכה י"ח, כותב: "לעולם אל ישליך אדם עצמו על הציבור, אפילו היה חכם ומכובד, יעבוד באומנות, אפילו באומנות מְנֻוֶּלֶת - מוטב יפשוט עור בהמות ולא יאמר לעם - חכם גדול עני, כהן גדול אני, פרנסוני... יהיה חוטב עצים, שואב מים, עושה ברזל ופחמים...". מצד אחד איסור מוחלט להפוך את התורה קרדום לחפור בה ולחלוב את הקופה הציבורית ללימוד תורה. אך בהמשך ישנה התייחסות רחבה למציאות, לפיה אם אדם נקלע למצוקה קיומית עקב נסיבות החיים, שכתוצאה מהן הוא אינו יכול לעבוד, כאן מזמן הרמב"ם מבחן לעוצמתה הערכית של החברה, האם היא תעניק לאותו אדם את קיומו בכבוד מתוך הכרה של שוויון חברתי - שוויון בין כל ברואי בצלם. תודעת העבודה והקיום מהעבודה היא כה חזקה, היא ממש נכס צאן ברזל בחברה היהודית בתקופת המשנה והתלמוד, ראיה לכך - האמירה בקידושין כ"ט, א': "כל שאינו מלמד את בנו אומנות כאילו מלמדו ליסטות". השאיפה לחברה ערכית המעניקה לכל באיה ביטחון תעסוקתי לעובד וקיום בכבוד מהעבודה היא אחת מנכסי התרבות של מסורת ישראל. לקיום מהעבודה ניתנת זכות בכורה אפילו מעל התורה ומעל יראת שמיים - אמר רבי יחיא: "גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מיראת שמים" [ברכות ח', א']. גם חכמי ישראל עבדו! אדם שאינו עובד פסול למתן עדות בבית דין. הגדיל לעשות רבי טרפון בהחדרת ערך העבודה כערך קיומי וכבסיס להונה ולאונה של החברה: "הקדוש ברוך הוא לא השרה שכינתו על ישראל עד אשר עשו מלאכה ועבודה". העבודה היא שמנכסת לישראל את רוחה של השכינה. חובתה של החברה לתת יחס של כבוד לעובד. עליה לראותו כנכס ראשוני, שמחייב דאגה לביטחונו התעסוקתי ולרווחתו הכלכלית. אין זה מקרה שחכמינו היו אנשי עבודה פיזית קשה ועבודה רוחנית מאומצת, כמו הרמב"ם שהתקיים מעבודה כרופא בה עשה חיל. לעומתו, רבי ישמעאל התפרנס מעיבוד עורות ואף הגיע לדרגת מומחיות. רבי יהושע, ראש החכמים בדורו של רבן גמליאל, היה עובד בפחם - עבודה פיזית קשה מאוד. שמעון, שהסדיר את תפילת שמונה-עשרה לפני רבן גמליאל, התפרנס מעבודה בצמר גפן (פיקולא), לכן נקרא גם רבי שמעון הפיקולי. הזוג הידוע מבין הזוגות - הלל היה חוטב עצים, ולעומתו שמאי היה בנאי. רבי מאיר התפרנס מלבלרות ומשכורתו הייתה שלושה סלעים [עירובין י"ג]. כן מוכרים לנו רבן יוחנן הסנדלר, רבי יצחק נפחא (הנפח) ורבי ששת, שהתפרנס מעבודת סבלות - נושא קורות. אין ספק שגדולי ההלכה כאנשי עבודה, כולל עבודה פיזית קשה מנשוא, חשו את כאבם של אנשים עובדים, שזכויותיהם נפגעו ועל כך הם לא רק מתריסים בנחרצות, אלא גם פוסקים הלכות ברורות כמו הפסק הארוך והמנומק המובא בבבא מציעא כ"ג, המחייב מעסיק לדאוג לתנאי העסקה נאותים כמו מזון בשעת העבודה ופיצוי הוגן לפועל, אם נפצע בתאונה, כמו במקרה המדובר, אם נפלה חבית יין על כתפו ואבד כושר העבודה לפועל. על פסקי הלכה נוספים - בחלק השלישי של המאמר.