אחרי שעברנו שבוע באווירה של שכול, שבוע שהתחיל ביום הזיכרון ל(קדושי) השואה והסתיים ביום הזיכרון ל(קדושים שהם) חללי צה"ל, עברנו במעבר חד לחגיגות יום העצמאות. לא אחת דובר על הסמיכות הזאת שבין זכרון השכול ובין שמחת העצמאות וגם הח"מ התייחס בעבר לעצם ההתייחסות הטקסית המקובלת אצלנו, לשכול ולעצמאות. כעת ננסה בע"ה למצוא בפרשיות שקוראים בשבת הזאת, שבת שלאחר ימי הזיכרון לשכול ולעצמאות כיצד אנחנו אמורים להתייחס לשכול. ואולי, אפילו אם רק בדרך אגב, נזכה גם להבין מהי עצמאות על-פי התורה. כלומר, מהו היעד התודעתי וממילא גם ההתנהגותי שאנחנו אמורים לחתור אליו, ובפרט בהקשר של אַחֲרֵי מוֹת קְדֹשִׁים. נקדים ונאמר את מה שלכאורה הוא מובן מאליו, התורה אינה מנחה אותנו להתרפק על זכרון ההולכים; ואדרבה - נגזרה גזרה על המת שישתכח מן הלב (רש"י לבראשית ל"ז, ל"ה).
השבת קוראים בתורה את הפרשות אַחֲרֵי מוֹת ו-קְדֹשִׁים. ידועה האימרה המקובלת: "אַחֲרֵי מוֹת - קְדֹשִׁים אֱמֹר" שהוראתה היא לדבר רק טוב על מי שכבר הלך לעולמו. אימרה זו מבוססת כמובן על רצף הפרשיות בתורה, שכן בשבת הבאה נקרא את פרשת אֱמֹר; כאילו, את המת אסור להשמיץ; הוא כבר מת, עזבו אותו במנוחה, הסתפקו בהשמצת מי שעדיין הם חיים. אלא שזו כמובן שטות מוחלטת, כי להשמיץ את החי זה הרבה יותר חמור מהשמצת המת, אבל זה רק בדרך אגב, שכן אין זה הנושא שלנו כרגע. בנוסף לכך צריכים לזכור שפרשת אֱמֹר נקראת לבדה תמיד בעוד הפרשות אַחֲרֵי מוֹת ו-קְדֹשִׁים - ברוב השנים הן מחוברות, כך שהקשר ביניהן הוא חי ונתון על-פי התורה הקדושה, בעוד פרשת אֱמֹר נקראת לבדה תמיד ואינה קשורה בגלוי לשתי קודמותיה.
מיצוי עצמי בחתירה אל הטובלפי זה, אומר מורנו הרב גינזבורג שליט"א, משתי פרשות אלו לבדן יש ללמוד מהו היעד שהתורה מציבה בפנינו - בפני מי שחיים בעולם הזה - אַחֲרֵי מוֹת. וכאשר נבין מהו היעד, נצליח בע"ה גם לזהות את הדרך אל אותו יעד. ובכן, הפסוקים הפותחים את פרשות השבוע הם [ויקרא ט"ז]: [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן--בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-ה', וַיָּמֻתוּ. כבר כאן יש לדייק, לשם מה כפל הלשון: אַחֲרֵי מוֹת, וַיָּמֻתוּ? אומר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' שהפסוק אומר לנו מה היה חטאם של בני אהרון; בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-ה', מעבר לנדרש מהם ומעבר לרצון ה', עד כדי ש-וַיָּמֻתוּ, תוצאה לא רצויה להתקרבות מוגזמת. כי ה' רוצה שיהיה וָחַי בָּהֶם, במצוות התורה, ולא שימות בהם. בכל זאת, אחרי שכבר קרה מה שקרה, מה עלינו ללמוד מכך? על כך באה ההוראה בפתיחת הפרשה השנייה שקוראים השבת:
[שם י"ט]: [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם--קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. בעצם, אומר הרב גינזבורג שליט"א, צריכים לדרוש מעט שונה מהדרשה שהבאנו קודם; לא "אחרי מות - קדושים אמור" אלא אַחֲרֵי מוֹת - קְדֹשִׁים תִּהְיוּ. בדרשה הראשונה, זו המקובלת כאימרה עממית לכאורה, ההתייחסות היא אל המתים, שעליהם אנחנו צריכים לומר כי היו קדושים. לעומת זאת, בדרשה שמציע מורנו הרב גינזבורג ההתייחסות היא אלינו, שאנחנו נחתור אל הקדושה. הדרשה הזאת מתאימה הרבה יותר לפשט לענ"ד, וגם יש בה חתירה קדימה, כיוון שהוא משותף לכל הוראות התורה הקדושה. ומוסיף מורנו הרב גינזבורג שאפשר גם לדרוש בדרך נוספת: אַחֲרֵי מוֹת קְדֹשִׁים - תִּהְיוּ. שתהיו אתם עצמכם.
הכוונה היא, אומרת לנו התורה הקדושה בפרשת השבוע, שנגיע למיצוי עצמי בחתירה אל הטוב, אל הקדושה, שכן באופן טבעי, הסתלקותו של אדם מהעולם הזה מעוררת אצל הנשארים הרהורים בדבר התכלית. והרי על זה אומר קהלת [פרק ז', ב']: וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ. הפסוק כולו הוא: טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל, מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה; בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם, וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ. מי שבינתיים נשאר בחיים, אומר לנו קהלת, יִתֵּן אֶל לִבּוֹ. כלומר השהות בבית האבל עשויה להשפיע על
האדם כך שיתבונן ויבקש למצוא מהי תכלית חייו בעולם הזה. ולפי דברינו עד כה, התכלית נתונה: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ. במילים אחרות, זכרון ההולכים אינו תכלית לעצמו; התכלית היא שהחיים יעמיקו בחתירתם קדימה, כי וַיָּמֻתוּ שייך לעבר, קְדֹשִׁים תִּהְיוּ זו הוראה לעתיד.
מדוע צריך להיות יראים מאבא ואימא?ההוראה של פרשת השבוע קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, היא הוראה כללית מכמה בחינות; קודם כל בעצם המשמעות שלה, כי עדיין לא ברור מה זה קדוש ואיך ממלאים את ההוראה להיות קדושים. פתיחת הפרשה היא: דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל; מכאן לומדים חז"ל ומצטט אותם רש"י: מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויין בה. הַקְהֵל זה מעמד מיוחד שבו מכנסים את כל העם כדי לומר בפניהם את מה שצריכים לומר; שאף אחד לא יטען אחר-כך, לא ידעתי לא שמעתי. והפרשה הזאת מיוחדת בכך שרוב גופי תורה תלויין בה, לא כולם, אומר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', שהרי הרבה מצוות ניתנו לנו עוד קודם שנאמרה הפרשה הזאת, ובהכרח שקיומן אינו תלוי בהוראה הכללית: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ. ועדיין אין אנו יודעים מהי קדושה ומהי הדרך להתקדש. בא המשך הפסוק ורומז על הכיוון:
כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. קודם כל זה אומר שהמניע שלנו לחתירה אל הקדושה אמור להיות מניע חיובי, השאיפה להידמות לקב"ה, וכשמצליחים בכך, זוכים למדרגה של קדושה. זה הפירוש של להיות קדוש. ומיד אחר-כך מצווה התורה: [ג] אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ: אֲנִי, ה' אֱלֹקֵיכֶם. בכך מתחיל התרגול המעשי של הדרך אל הקדושה, אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ זה הצד השני של המטבע שצידו הראשון מוכר לכולנו: כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ. אפשר לומר הרבה דברים על המצווה הזאת, אבל הכי פשוט זה הרעיון של הכרת הטוב; לדעת לכבד ולהעריך את מי שעשו ועושים בשבילי כל-כך הרבה. הכבוד להורים זה מובן, אבל מה הצורך ב-תִּירָאוּ מהם? ובכן כאמור, זהו הצד השני של אותו מטבע, מכבדים את ההורים ולכן יראים מאוד פן נפגע בהם חלילה, שזה כמובן ההפך מכבוד.
כך זה גם בכל המצוות, בכולן יש את צד ה"עשה" ואת צד ה"לא תעשה". והמשך הפסוק יוכיח: וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ מקביל באותה דרך, כלומר זה הצד השני של המטבע המוכר מעשרת הדיברות: זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ. שם זה הפן החיובי בעשיה שלנו, לקדש את השבת, וכאן ההדגשה על זהירות מהפן השלילי, שלא לחלל את קדושת השבת. ובכולם באה החתימה בתזכורת: אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, כי בלי הפנמת המודעות הזאת, לא שייך בכלל שמישהו יחתור אל הקדושה שמציעה לנו התורה בפרשת השבוע. כי בלי המודעות הזאת, קל מאוד להיתפס לדמיונות שווא שבמסגרתם מקדשים רעיונות הזויים כאלה ואחרים כאשר התוצאה הכואבת היא התרחקות מהקדושה האמיתית ואף גילויים קשים של התנגדות פעילה כלפיה.
לחיות את ההווה ולחתור אל העתידאת הכיוון הכללי בעבודת ההתקדשות נותן לנו המדרש (סיפרא): קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם; לומר, אם מקדשים אתם עצמכם - מעלה אני עליכם כאלו קידשתם אותי, ואם אין אתם מקדשים עצמכם - מעלה אני עליכם כאלו לא קידשתם אותי. או אינו אומר אלא אם מקדישים אתם אותי הריני מקודש ואם לאו איני מקודש? תלמוד לומר כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי. בקדושתי אני, בין מקדשים אותו ובין אין מקדשים אותי. בפרשת השבוע, הדרך להתקדש נתונה בסגנון קצר, טלגרפי כמעט; אבל בהמשך, בתורה שבעל-פה מובאים דברים ברורים בדבר תהליך ההתקדשות. הנה קטע מפירוש רבנו בחיי: נצטוינו בתורה שנפרוש מהתאוות ואין צריך לומר בדבר האסור כי גם במותר; וכן אמרו רבותינו ז"ל קדש עצמך במוּתר לך. וכל הפורש מן התאוות נקרא קדוש, שכן מצינו בנזיר שלא פרש אלא מהיין בלבד ונקרא קדוש, וזהו שכתוב: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם.
במילים אחרות - כדי להתקדש, לא די בהקפדה על קיום כל מצוות עשה וזהירות מכל מצוות לא תעשה, זה נקרא לדרוך במקום. כדי להתקדש צריכים לחתור בהתמדה קדימה, לא לעמוד במקום (רוחני) אחד. או בלשון אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה: ואל יָקֵל אדם לעצמו, אם זך ואם ישר פעלו, להסתפק בעבודתו תמה בבחינת עמידה במדרגה אחת ח"ו, כי לא תקום ולא תהיה כזאת. (אלא) מוכרח כל אחד לבוא לבחינת "קדוש" אשר שם הוא בבחינת הולך ואור בלי גבול, למעלה מעלה. וכאמור, התקדמות כזאת אפשרית רק ברובד של קדש עצמך במוּתר לך, כי במצוות שנצטווינו בפירוש, אי-אפשר לעלות מעל המסגרת האנושית, אל עבר הקדושה. וכדי שלא נחשוב שההוראה הזאת שייכת ליחידי סגולה בלבד, אומר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', נאמרה הוראה זו במעמד הַקְהֵל שכל ישראל נכחו בו, כדי להורות שהדרך הזאת שייכת לכל יהודי באשר הוא.