בשבת זו מסתיים השבוע האמצעי של ספירת העומר, השבוע הרביעי מתוך שבעה כידוע, שעניינו הוא זיכוך מידת הנצח. שהרי בשבעת השבועות של ספירת העומר אנחנו אמורים לעדן ולזכך את המידות שלנו; לפי הסדר: חסד, גבורה תפארת, נצח, הוד יסוד, מלכות. בכל שבוע מתרכזים במידה אחרת במגמה לעדן אותה, עד שמגיעים לסיום הספירה בערב חג השבועות כאשר מוכנים, בחג עצמו, לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות. ובדיוק בשבת זו אנחנו קוראים בפרשת השבוע אֱמֹר את ההוראה בדבר מצוות ספירת העומר [ויקרא כ"ג]: [טו] וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. הפסוק הזה אומר כמעט בפירוש שהספירה מתייחס לימים שחלפו, כמו בשבת זו, שאומרים "היום עשרים ושמונה יום שהם ארבעה שבועות לעומר".
מה גם שלפני כן כתוב: [י] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ--וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, אֶל-הַכֹּהֵן. [יא] וְהֵנִיף אֶת-הָעֹמֶר לִפְנֵי ה', לִרְצֹנְכֶם; מִמָּחֳרַת, הַשַּׁבָּת, יְנִיפֶנּוּ, הַכֹּהֵן. ובהתאם לכך הספירה נקראת "ספירת העומר" כי מתחילים אותה ביום שבו מקריבים את העומר, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת. מצד שני הרי אמרנו שהיעד הוא קבלת התורה בחג השבועות, ולפי זה, לכאורה היינו אמורים לספור את הימים שנותרו (עד לקבלת התורה) ולא את הימים שחלפו מאז הקרבת העומר). ולכאורה, זה מה שאומר כ"ק אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה: הנה ענין הספירה, כי בפסח היו מקריבים העומר משעורים שהוא ראשית קצירכם בזמן ההוא, ו(מקריבים) שתי הלחם מחטים בשבועות שהוא זמן בכורי קציר חטים, ומקציר שעורים עד קציר חטים צריך לספור.
מדוע צריך לספור את הימים שחלפו? הוא מתכוון כמובן למה שכתוב בהמשך, שספירת העומר נמשכת: [טז] עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לַה'. [יז] מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה, שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים--סֹלֶת תִּהְיֶינָה, חָמֵץ תֵּאָפֶינָה: בִּכּוּרִים, לַה'. ולכאורה, לפי זה עוד יותר נראה שצריכים לספור את הימים שנותרו, אז מדוע נקבע שצריכים לספור את הימים שחלפו? ובכן, הספירה מתחילה מהיום שלמחרת היציאה ממצרים, מעומק הרע. היציאה ההיא הייתה במתכונת של בריחה, ככתוב [דברים ט"ז, ג']: כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. על זה נאמר בשיר השירים [א', ד']: מָשְׁכֵנִי, אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה. הריצה שלנו באה לאחר שהקב"ה משך אותנו משם, בכוחות עצמנו, לא יכולנו לצאת ממצרים. ומהי תכלית הריצה שלנו - הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו, במתן תורה, שאז הקב"ה נגלה אלינו ומשם ואילך הוא מאפשר לנו להתאחד עמו באמצעות התורה.
אז כאשר אנחנו סופרים את העומר, המודעות הראשונה שלנו אמורה להיות בחינה עצמית, לבדוק עד כמה התרחקנו מטומאת מצרים, אם בכלל. זו המשמעות של עבודת המידות בשבועות ובימים אלו, שבכל שבוע משבועות ספירת העומר מתאמצים לזכך את המידה השייכת לאותו שבוע ובכל יום מהימים של אותו שבוע מתאמצים לזכך את אותה מידה כפי שהיא כלולה במידה של אותו יום. כך, למשל, בשבוע הזה התאמצנו לזכך את מידת הנצח (באופן כללי) ובשבת קודש מתמקדים בזיכוך בחינת המלכות שבנצח, שכן זו המידה הפרטית של היום השביעי. אגב, "נצח" זה נצחון וגם נצחיות; "מלכות" זה קבלת עול מלכות שמים במעשה בפועל; העבודה של היום הזה היא התבוננות לבחון אם ועד כמה אני מנצח את הנטיות הטבעיות שלי ועושה מה שצריך רק מפני שצריך, בלא שום תלות בשאלה אם בא לי או לא בא לי לעשות.
וככל שמצליחים לזכך את המידות, זיכוך שתוצאתו המיידית היא הארת המידות - שזו המשמעות הפנימית של הלשון "ספירה" כמו שאומר בליקוטי תורה: וּסְפַרְתֶּם הוא לשון בהירות, כמו אבן ספיר - כך הולכים ומתרחקים משיעבוד מצרים, שכן זיכוך המידות והארתן היא תוצאה של השלטת השכל עליהן, כלומר, שהשכל מאיר במידות. וזה בדיוק ההפך משיעבוד מצרים, שמשמעותו הפנימית היא שיעבוד להרגלים - שעלולים לכלול גם תאוות זרות - בלי שום בקרה שכלית. אבל כאמור, במודעות הגלויה שלנו, תכליתה של כל התנועה הזאת, הכוללת ארבעים ותשעה שלבים המורכבים משבע מידות כפי שכל אחת כלולה משבע, היא להתרחק מהמקום (הרוחני) הירוד שבו היינו, השיעבוד כנ"ל. ויעד שאליו חותרים נמצא אצלנו בהעלם, עד שיגיע זמנו להתגלות.
סילוק הרע וחתירה אל הטוב מהאמור עד כאן עולה שימי ספירת העומר הם המשך ישיר לבריחה ממצרים, שהרי בימים אלו אנחנו בוחנים את עצמנו עד כמה הצלחנו להתרחק משם, אם בכלל. זהו עניין זיכוך המידות, להפוך אותן למידות אנושיות, כלומר, מידות הנשלטות ומוכוונות על-ידי השכל. שהרי גם לבעלי חיים אחרים יש מידות כאלה ואחרות, רק שאצלן לא שייך שהשכל ישלוט במידות או יכוון אותן. וזהו שאומר קהלת [פרק ג']: [יט] כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם--כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל. ככה זה בחיצוניות, מצד הגוף והנטיות הטבעיות. מה שאין כן מצד הנשמה והשכל, שבהם נמצא ההבדל המהותי בין האדם והבהמה. זהו שאומר איוב [פרק כ"ח]: [יב] וְהַחָכְמָה, מֵאַיִן תִּמָּצֵא; וְאֵי זֶה, מְקוֹם בִּינָה. כי מוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה הוא ביכולתו להתחבר אל ה-אָיִן, לאַיֵין את עצמו כדי להתחבר אל מקור החוכמה.
וזה מסתדר בדיוק נפלא עם המהלך של ספירת העומר עד לקבלת התורה. כמו שמסביר בליקוטי תורה: כי בפסח היו מקריבים העומר משעורים שהוא ראשית קצירכם בזמן ההוא, ושתי הלחם מחטים בשבועות, שהוא זמן בִּכּוּרֵי קְצִיר חטים; ומקציר שעורים עד קציר חטים צריך לספור. השעורים הם מאכל בהמה ואת הביכורים שלהם, את הקציר הראשון מקריבים מנחה לה', להורות שמתחילים בתהליך של הקרבת הבהמיות שלנו, שכן בשלב הזה, כל כך סמוך לבריחה ממצרים עדיין הבהמיות שולטת בנו. התהליך הזה נמשך בימי ספירת העומר, בכל יום משילים מעלינו עוד משהו מהבהמיות עד שמגיעים לחג השבועות שבו מקריבים מנחה חדשה מ-בִּכּוּרֵי קְצִיר חטים שהם מאכל אדם; להורות שזכינו להגיע למדרגת אדם, מדרגה בה אנחנו מוכנים ומזומנים לקבל את התורה.
תשובה תַּתָּאָה ותשובה עִילָאָה אז באמת, בפנימיות, בספירת העומר אנחנו חותרים ומצפים להגיע לקבלת התורה, אבל בגלוי אנחנו סופרים את הימים שחלפו ולא את הימים שנותרו. בחסידות כתוב שזהו ההבדל בין שתי מדרגות של תשובה, תשובה תַּתָּאָה ותשובה עִילָאָה. בספירת העומר אנחנו נמצאים במדרגה של תשובה תתאה, התרחקות מהרע. אחר כך מגיעים למדרגה של תשובה עילאה במתן תורה, אבל זה אפשרי רק לאחר שמשלימים את התהליך של תשובה תתאה, של התרחקות עד להינתקות מהרע. בכל מקרה ובדרך הטבע, ככל שמתקרבים אל היעד כך משתנה החוויה בנפש ממודעות לימים שחלפו למודעות לימים שנותרו. כלומר כעת, לאחר שחצינו את קו האמצע של ספירת העומר, רק טבעי שתתגבר ותלך אצלנו הציפייה להגיע לקו הגמר בשלום, כלומר לזכות למדרגה של תשובה עילאה בחג השבועות.
כאשר זוכים להגיע למדרגה של תשובה עילאה, זה אומר שאין שום רע בנפש, שבאמת הכל טוב, שהמידות כולן זוככו ושהן מוארות בשלמות באור השכל. במצב הזה זוכים לחוות את מה שאומר שלמה המלך בהמשך אותו פסוק שהבאנו משיר בשירים: נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ. בָּךְ הן כ"ב אותיות התורה שמקבלים בחג השבועות ואנחנו שמחים בעצם הקשר שלנו עם הקב"ה, קשר שמתקיים ביומיום באמצעות אותיות התורה. אומנם זה לא פשוט להגיע למדרגה הזאת של תשובה עילאה. לתשובה תתאה כל אחד יכול וצריך להגיע, כי המדרגה הזאת מחייבת "רק" התרחקות מוחלטת מהרע תוך חתירה אל הטוב. אבל תשובה עילאה זה להגיע אל הטוב עצמו והדרך לשם מחייבת הרבה עבודה של התבוננות, שזו העבודה שאנחנו אמורים לעשות בספירת העומר.
ולזה רומז הפסוק שציטטנו מאיוב, וְהַחָכְמָה, מֵאַיִן תִּמָּצֵא; וְאֵי זֶה, מְקוֹם בִּינָה. כי את החכמה ניתן לקבל אך ורק מלמעלה, מאתו יתברך, ובתנאי שהאדם מאיין את עצמו, מתייחס אל עצמו כאל כלי ריק שאותו יש למלא בחוכמת התורה. אבל הבינה, שהיא היכולת להבין דבר מתוך דבר, לְפַתֵּחַ רעיונות שמבוססים על החוכמה שקלט, המחלקה הזאת נתונה לאדם עצמו ורק בו תלוי אם ינצל נכון את היכולת הזאת כדי להשיל מעליו את הבהמיות. והוא יכול לעשות זאת על-ידי שינצל את כוח הבינה שלו, יתבונן בנטיותיו הטבעיות, במעשיו, בדיבוריו וכו' ויסלק מהם כל פסולת שימצא. וכמובן, האבחנה בין טוב ורע, בין בר לפסולת, אפשרית אך ורק על בסיס הַחָכְמָה, ש-מֵאַיִן תִּמָּצֵא, על בסיס חוכמת התורה שאותה זכינו לקבל מהאין סוף ב"ה, בחג השבועות.
