בשנת 1949 חוקקה הכנסת חוק האומר כי "הכנסת מכריזה בזה על יום ה' באייר כעל "יום העצמאות" שיוחג מדי שנה בשנה כחג המדינה". שנתיים מאוחר יותר, ביום העצמאות של שנת 1951 הוחלט על-פי רצונה של אותה כנסת עצמה לכבד את לוחמי מלחמת העצמאות באות "הקוממיות". הישוב באותם ימים הטביע גם את שם "מלחמת השחרור" על אותה מלחמה עצמה. שם החג לא היה כאחד משני שמות המלחמה הרווחים. החוק עצמו קבע באורח הבהיר והמפורש ביותר כי החג הוא חגה של המדינה העצמאית, הריבונית, החברה ככל מדינה בעולם בקהיליית המדינות הריבוניות.
שם החג הרשמי היה נטול אסוציאציות תנכיות אבל המציאות הייתה רווית רסיסי גאולה והרוח שנשבה בה נשבה מן הגדה עליה שרו משה מרים ובני ישראל את שירת הים. כמו-כן היה שם החג השני נטול אסוציאציות היסטוריות לשעבוד גלויות בארבע קצוות תבל בכמעט אלפיים שנות פזורה דומעות, והתחושה כי העצמאות היא שחרור מרצף היסטורי של דיכוי, שלילת זכויות, רדיפה והרוגי מלכויות, הייתה עזה, אולם לא חדרה את גדרי לשון השלטון שהדגיש את הפרוזה של המעמד המדיני יותר מאשר את האפוס של אומה שלא חדלה לשיר את שיר המעלות של תקוות שיבת ציון גם בגאיות ההריגה.
השם היותר קוסם היה קוממיות. רבים הגו אותו ביראת גם כשם המלחמה שלימים הייתה מלחמת העצמאות. הנה כי כן מוסר הפרסום "דברי הכנסת" מספר תשע מאות וחמש, כי "ביום ח' תמוז תש"ט הודיע בכנסת שר הביטחון כי הרב הצבאי הראשי (הרב שלמה גורן עה"ש) מטפל בבעיה של עגונות חללי מלחמת הקוממיות, ומכין את החומר הדרוש למען יוכל בית דין רבני להתירן מכבלי העיגון". טיבה של התיבה "קוממיות" המופיעה רק פעם אחת במקרא ואין לה אח ואין לה רע, מתפרשת מעצמה על-פי ענינו של מקומה בפסוק ועל-פי שורשה העברי, אבל לא כל הפירושים שלה בקולמוסי גדולי הפרשנים שווים.
"אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת" (ויקרא כ"ו,י"ג) אומר הכתוב היחידאי.
הפסוק מעורר עניין רב. תכליתה של יציאת מצרים על-פי הגבורה ומפיה היא "מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים". חירות היא הערך המוביל. סיבת הסיבות המצוינת בפסוק הזה ליציאה ממצרים היא לא סיני ולא ירדן ולא כנען זבת החלב והדבש, אלא השחרור מעול השעבוד. אדם נברא להיות בן-חורין והנוטל חירותו נוטל ממנו מצלם האלוהים בו נוצר ועושה בו פגימה העלולה להיות גורלית, מעוות שלא יוכל לתקון.
עשרת הדברים הכתובים בלוחות שהוריד הקדוש ברוך הוא ביד משה כתובים בתורה פעמיים, ובשתי הפעמים פותח הכתוב בהצהרה זהה לחלוטין, " אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (בשמות פרק כ' ובדברים פרק ה').קשה להימלט מן התובנה כי המינוח בֵּית עֲבָדִים רומז על מי שמרגיש עצמו בבית כעבד, שאוהב את הקישואים ואת הדגה הניתנים חינם למי שבוחל באחריות המתלווית לחירות, למי שנוח לו יותר למסור גורלו ביד תקיף מתקיפי עולם שיסלול בעבורו את הדרך, ויגדור בשבילו את הגדרים, ויציב תחתיו את שלטי היעד ואת תכני ערגות חייו. אין טעם לתת חוקים ביד מי שאינו בן-חורין. חוקים יש לבחור לשמור. מי שנוח לו להיות בן בית בעבדות מוותר על "לבחור" ואין לו זיקה ל"לשמור".
כדי למנוע מישראל מהיות עבדים שובר הפסוק את מוטות עול מצרים השוקל על צאצאי יעקב. המטאפורה מדויקת. היא לא שוברת את העול. היא שוברת המוטות. רבי שמואל בן מאיר, הרשב"ם, נכדו של רש'י, אומר כי "היא הרצועה שקושרין בה העול של עץ הקרוי מוטות לפי שמטה ומרכין את צואר השור" המוטות עצמן אינן לפי פירושו מוטות עץ בו קושר המוביל את השור בחריש ובמשיכת עגלות התבואה, אלא הרצועות עצמן המטות את הילוכו של השור המטפורי ימינה או שמאלה לא על-פי רצונו אלא על-פי רצון מנהיגו. הרצועות, הנהגת האדם מכוח מנהיגותו של אחר, היא העול. " כשהוסר העול זוקף את ראשו" מוסיף הרשב"ם, והוא הולך קוממיות, בקומה זקופה.
בקומה זקופה היא פרשנות דרשנית של המילה. היא סומכת על המשמע המילולי הדקדוקי. גם תרגום יונתן דורש דרישה דומה. "ואוליך אתכם בני חורין בקומה זקופה בקומה זקופה" , הוא אומר, אך תרגום אונקלוס מוותר על פירוש התיבה קוממיות ואומר כי ענינה הוא חירות. הוא מתעלם לחלוטין מניסיון חכמי התלמוד לפרש את הקוממיות על-פי מבנה התיבה הרומז על הכפלת הקומה כאילו אדם בן-חורין מכפיל את גובהו, מתעלה התעלות שניכרת גם בהילוכו, ביציבתו, בנינוחות בה הוא תופס מקומו בחלל.
אם קוממיות היא הכפלת הקומה, מה יש בו באדם בקומה האחת ומה יש בו בקומה השנייה? בפסוק הקודם לפסוק הקוממיות אומר המקרא, "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם" (ויקרא כ"ו, י"ב). מתואר כאן עידן משיחי כביכול, בו האלוהים מתהלך בתוך העם השומר את חוקיו מבחירה וחירותו אינה סותרת את כניעתו לחוקי האלוהים, מעין דברים שרבי יהודה הלוי נתן להם הד בשורות שירתו "עבדי זמן עבדי עבדים הם, עב ה' הוא לבד חופשי, על כן בבקש כל בשר חלקו, חלקי ה' אמרה נפשי". רש"י מפרש "אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם, ולא תהיו מזדעזעים ממני. יכול לא תיראו ממני, תלמוד לומר והייתי לכם לאלהים". והנה לנו שתי קומות. קומה אחת היא קומתו של בן החורין. הקומה השנייה היא קומתו של בן החורין המציית לחוקי האלוהים, לחוקי המדינה, לחוקי מצפונו, למשפט, למוסר לישר ולטוב. הקומה האחת היא היציאה מבית עבדים. הקומה השנייה היא עשרת הדברות. מכאן קוממיות הכפלת הקומה.
הצוואה הרוחנית הגדולה של העצמאות היא השחרור והקוממיות, השחרור מרצועות השעבוד, ההליכה בקומה זקופה ורמה שיש בה שתי דיוטות, דיוטת החירות דיוטת הבחירה, ודיוטת היראה, דיוטת השמירה על הישר ועל הטוב. עצמאותה של המדינה תלויה בשחרורה ובהליכתה קוממיות.