האלימות כלפי
נשים הולכת ומחריפה בחברה הישראלית, ובמקום שנפיק לקחים ונתמודד עם הבעיה, אנחנו מנסים להתחמק ממנה ולהאשים את ה"זרים" בבעיות שלנו. לא ניתן לייחס את מקרי האונס והאלימות שאנחנו רואים היום לעדה או למגזר מסוים, כי תופעה זו היא רחבה ומקיפה את כל המגזרים. זה התחיל בראש עיר יהודי שאנס את העובדת במשרד שלו, המשיך לפליטים מאפריקה שאנסו ילדה בת חמש-עשרה, ורק בימים אלו שמענו על ערבים שאנסו נערות בצפון.
אם החברה הישראלית רוצה להתמודד עם האלימות הזאת, אז אנחנו צריכים לעשות חשבון נפש עמוק, שבו נבחן מה הם האלמנטים בחברה שלנו המעודדים אלימות כלפי נשים ונותנים לגיטימציה למעשים שאנחנו רואים היום. התשובה לשאלה זו כנראה מצויה בתרבות הישראלית, וחשוב שנחשוף את האלמנטים האלה כדי שנוכל למנוע את האונס הבא.
"החזק מנצח" הבעיה המרכזית בתרבות שלנו, שגם גורמת לסוגים אחרים של אלימות, היא התפישה החברתית-כלכלית שהחזק מנצח. השיטה הקפיטליסטית מבוססת במידה מסוימת על התפישה הזאת, כאשר היא מתארת "מציאות דמיונית" מהטבע שבה יש מאבק הישרדות, שבו רק מי שחזק שורד. התיאור הזה של המציאות יוצר אצל האזרחים תחושה שהם יכולים ואפילו צריכים להשתמש בכוחם על-מנת להשיג את רצונם, גם אם בדרך הם רומסים את האדם האחר. לראש עיריית קריית מלאכי, בדיוק כמו לנשיא המדינה לשעבר שגם הוא מאותה העיר, לא היה אכפת בכלל מכך שהם הורסים לנשים שאנסו את החיים, והם השתמשו בעוצמתם כדי לרמוס את הנשים האלו בדיוק באותו אופן שהם התרגלו לרמוס יריבים עסקיים או פוליטיים.
תרבות "החזק מנצח" מציפה אותנו גם בהתנהלות הכלכלית שלנו, גם בשעות הפנאי שלנו, דרך תוכניות הריאליטי וגם בחיים האישיים שלנו, כאשר מטפטפים לכולנו כל הזמן שאין ערכים חברתיים אחרים מלבד חוקי הטבע. כל זה היה נכון אם היינו חיות בטבע ולא בני אדם שמנסים ליצור בסיס לחברה מוסרית שמבוססת על ערכים ובלימת יצרים. האונס הוא תוצר של חברה כוחנית שבה רמיסת האחר נחשבת לערך, ובתפישה זאת אנחנו צריכים להיאבק, כדי לייצר כאן חברה שבה לא תהיה אלימות כלפי נשים.
אחריות, חינוך ודוגמה אישית התרבות הישראלית אינה שמה מספיק דגש על אחריות ודוגמה אישית, ולכן ישנה תחושה שהאלימות כלפי נשים בחברה הישראלית מקבלת לגיטימציה. אנשים בעלי סמכות בחברה הישראלית מתעלמים מהתפקיד המחנך שיש להם, ובמקום לשמש דוגמה, משתמשים לעיתים באמירות אלימות כלפי נשים, ולעיתים במעשיהם אף מעודדים אלימות כלפי נשים.
ידוענים שמתנהגים באלימות כלפי נשים ואנשי תקשורת שמעודדים הדרת נשים ממקום עבודתן הם דוגמה לאופן שבו מי שאמורים להיות ה"מחנכים" של החברה, הם אלה שמאפשרים לאלימות נגד נשים להרים ראש. אלימות היא בדיוק כמו שריפה ביער. היא מתחילה מ"בעירה קטנה" וכשיש לה לגיטימציה היא מתפשטת מהר מאוד לחברה כולה, מבלי שניתן לשלוט עליה או לצפות איזה שטח היא תבעיר.
ברגע שאנשים מוכרים או בכירים מפגינים אלימות כלפי נשים או שהם נותנים לגיטימציה לאלימות כזאת, אין פלא שהאזרחים ילמדו מהם ויתנהגו באלימות דומה. סמלי התרבות שלנו והמנהיגים שלנו חייבים לקחת אחריות יותר גדולה, כי הם מעצבים את אופייה של החברה כולה.
האלימות כלפי נשים היא בתוכנו וכמה שנדחיק אותה וננסה להטיל הכל על הזרים, כך היא תרים יותר את הראש ובסופו של דבר תכה בכולנו.