האם תתקיים העברית עד 2112? עד 2048, שנת המאה למדינה, היא תתקיים, אך מה יהיה במאה השנייה לקיום המדינה, בימיהם של נינינו? איזו עברית יעבירו להם נכדינו? בתסריט של המשך תהליכים קיימים, נכדינו עדיין ידברו עברית בשנת המאה, אך זאת תהיה עברית חלשה, מוגבלת. הם לא יוכלו להבין את מה שכתבו הסופרים של תקופת הקמת-המדינה - ס.יזהר, משה שמיר, יגאל מוסינזון, נתן שחם, מרדכי טביב - וודאי שלא את מי שכתבו לפני כן, כגון אליעזר בן יהודה, אחד העם, ח"נ ביאליק, שאול טשרניחובסקי, יוסף קלויזנר, בנציון דינור, נחום סלושץ, ש"י עגנון, חיים הזז, יהודה בורלא, ישראל זרחי, יצחק שמי ובני דורם. את מגילת העצמאות הם יוכלו להבין רק באופן חלקית, בערך כפי שהאנגלים יכולים להבין את צ'וסר ואת וולף. הם גם לא יוכלו לקרוא את תרגומי שלונסקי ואת שירי אלתרמן. הם לא יוכלו להבין את התנ"ך, את פרקי אבות ואת משנה תורה. העברית תהיה אז מאונגלזת הרבה יותר ממה שהעברית של התיבונים הייתה משוערבת. היא גם תהיה דלת מבע, מספר המילים בה יצטמצם, היא תהיה מעוקרת מניבים ומביטויים מסורתיים, חסרת תקנים, רדודה, פרוצה לכל גחמה של בור ועם הארץ ובעיקר - חסרת מעמד ונטולת יוקרה. היא תזדקק לבן-יהודה חדש.
יש להתאמץ כדי להיות עברי
כבר עכשיו קשה לשמוע מפי מי מנבחרי הציבור ניב עברי כצורתו. המאזין לתוכניות האקטואליה המשודרות אצלנו, שומע בכל יום מפי אנשי ציבור בכירים, ילידי הארץ שדמותם הרוחנית עוצבה במיטב בתי הספר כאן, ולא באומסק, טומסק או דנייפרופטרובסק, ניבים ששובשו כלאחר יד, מתוך חוסר איכפתיות וחוסר כבוד לשפת האם. מי שהיה שר בכיר במקומותינו אומר: "אני מכיר את הנושא הזה מלפני ומלפנים", "האיש הזה יודע לבור את המוץ מן התבן" ועוד מיני בוקי סריקי כאלה, והכל מתוך ביטחון מלא כי הוא אשף הנאום בעברית. עברית טובה הרבה משלו אפשר לשמוע מפי אוסקר אוליבייה, מסתנן מקונגו, המתאר בשידור את צרותיהם של חבריו המסתננים מאפריקה בדרום תל אביב. אין צריך לומר שדוברי העברית הטובים באמת בציבוריות שלנו הם חברי הכנסת הערביים, שליטשו את העברית שלהם באלפי שעות של ויכוחים שבהם הם מנסים להוכיח כי היהודים מעולם לא היו כאן, ואינם שמים לב לכך שבאופן פרדוקסלי הם מוכיחים את ההפך בעצם השיבוץ של פניני לשון שאנו יצרנו כאן לפני שלושת אלפים וארבעת אלפים שנה.
מה בדיוק קרה פה? להיכן הלכו הניבים, אוצר המילים, התחביר, המוזיקה של המשפט, שיבוצי הביטויים בארמית, מבנה הסמיכות, ההבדל המוקפד בין זכר ונקבה, צורת הקניין החבור (מחברתי, מיטתו) ושאר אביזריה של העברית החדשה של הורינו בני הארץ? כל אלה נפלו אל תוך התהום התרבותית העמוקה שנפערה פתאום בין הדור שהחיה את הלשון העברית ובין הישראלים של היום, שקיבלו את העברית כמובן מאליו. משימתו של ביאליק, המנהיג התרבותי של הציונות ושל המדינה בדרך, הייתה להנחיל את המורשת הלשונית העברית באופן רציף בתקופת המעבר מעולם דתי לעולם חילוני. והרי מדובר בלא סתם תקופת מעבר אלא בתקופה של משבר עמוק, משבר שבו האתוס של היהודי החילוני, של החלוץ שזוף הברכיים, שוב אינו האתוס של אבותיו. הוא, החלוץ, נמצא בעיצומו של מרד אקזיסטנציאליסטי נגד העולם היהודי המסורתי, הנראה לו מעוות לגמרי וחונק. אך ביאליק, במפעל הכינוס שלו, הבין כי גם בתודעתו של היהודי החילוני יש לאוצר התרבותי-לשוני של אבותיו הדתיים משמעות עמוקה, והוא, העברי כאן בארץ, קשור לאוצר הזה גם כשהוא מגדיר את עצמו לא דתי, חילוני או אפילו מרקסיסט ואתאיסט להכעיס ולתיאבון.
ביאליק, טשרניחובסקי, קלויזנר וחבריהם כבר אינם פה, למרבה הצער, והישראלים של היום שוב אינם צריכים להתאמץ, ובהנהגתם של אותם ענקים - להכיר את המקורות היהודיים ולהשתמש בהם כדי להיות עבריים. המדינה העברית נעשתה פתאום מדינת ישראל והישראלים מצאו להם פתרון קל,ונוח אך הרסני: לזהות את המקורות היהודיים דווקא עם החרדים. וככל שהחרדים נוקשים יותר ומרוחקים יותר, כן ייטב, כי בכך הם מקלים על הישראלים להתנער מהכל ולדבר בפיג'ן היברו, ב-language of the Hebrew man. כמה נוח לעצום את העיניים מפני העובדה שהעברית היא שפה רבת שכבות - מקרא ומשנה, תלמוד ומדרשים, הלכה ואגדה, מחזורי פייטנים ודיוואני משוררים, פילוסופיה דתית וקבלה, ספרי יראים ודברי דרוש, ספרי חסידים וסיפורי עם, ספרות חדשה וחכמת ישראל, חקירות הלשון ודברי ימי ישראל, ספרות המדינה בדרך וספרות דור בארץ. ביאליק התמודד עם האוצר הזה, מיין אותו, עיבד אותו, טיפח אותו, חינך את הציבור להעריך אותו, הנחיל אותו ולימד גם את המורים להנחיל אותו. הוא היה משורר, איש רוח, אך גם איש מעשה - מחנך.
כיום, מורשת ביאליק מצוייה בידי פוליטיקאים ועסקנים שהקשר ביניהם ובין חינוך ותרבות אינו קיים, והנושא גדול מכפי מידתם. זה הזמן לכנס פורום של אנשי רוח, להטיל עליהם משימות לאומיות תרבותיות, להביא לכאן לצורך העניין גם את טובי אנשי מדעי היהדות מארצות הברית, ולהעביר את הפיקדון של ביאליק לטיפולם.