מערכת היחסים העכורה בין שר הביטחון,
אהוד ברק, לבין מי שהיה הרמטכ"ל הקודם,
גבי אשכנזי, מתנהלת, למרבה הצער, על גבו של צה"ל. מי שנושא באחריות להיווצרותה אינו אלא שר הביטחון בכבודו ובעצמו, וכבר היו דברים מעולם.
זה מכבר יצא לפניו שמו של אהוד ברק כמי שאינו אמון על יחסי-אנוש הוגנים כלפי הכפופים לו. הלויאליות שלו לפקודיו בצבא ולעוזריו במשרד הייתה תמיד ממנו והלאה. העובדות בשטח מורות בעליל שכמעט איש מהם לא החזיק אצלו מעמד. בכורח הנסיבות שנוצרו מצא האחד את עצמו מפוטר, בעוד השני פרש מרצונו. זהו ה"נון" הגדול של ברק, אל מול היותו מפקד מעולה ובעל כושר ניתוח מבריק.
אלא שמלבד היעדר הלויאליות כלפי זולתו, חוטא ברק גם בסילוף העובדות. ביטול מינויו של
יואב גלנט לרמטכ"ל לא היה נעוץ בהתנגדותו של אשכנזי, כפי שרומז ברק בעקשנות, אלא בהתנהגותו הנלוזה של גלנט עצמו. היה זה
מבקר המדינה,
מיכה לינדנשטראוס, שקבע כי "גלנט חתם על תצהירים כוזבים בנוגע לעיבוד החלקה שאליה פלש ולשביל שסלל בשטח ציבורי". החרה-החזיק אחריו גם היועץ המשפטי לממשלה,
יהודה וינשטיין, שפסק כי המדובר ב"אדם העושה במקרים לא מעטים דין לעצמו, תוך קביעת עובדות בשטח".
שם רגליים בלשון-המעטה חוטא ברק גם בכשל-לשון. לאלה הכפופים לו בצה"ל הוא מייחס דברים שלא היו ולא נבראו, ובסופו של דבר חוזר בו ומתקן את עצמו. כך נהג, למשל, כשייחס השבוע לראש אמ"ן, אביב כוכבי, "אי-ידיעה מספקת של ההוויה המודיעינית" - עוד הוכחה למשבר האמון של שר הביטחון באלה שכפופים לו. באירוניה של הגורל היה זה דווקא גבי אשכנזי שהמליץ על מינויו של כוכבי, בעוד ברק, כשר ביטחון, עיכב את מינויו, כמו מינויים רבים אחרים, כשהוא מטרפד אותו עד לרגע האחרון.
אין זו הפעם הראשונה שברק "שם רגליים" לכפופים לו ולסרים למרותו. מנחת-זרועו טעם גם דובר צה"ל לשעבר, אבי בניהו. אותם דברים אמורים - להבדיל כמובן - בחברי-כנסת ממפלגת העבודה, שאותה הוביל ברק כיו"ר מדחי לדחי ושעקב היחסים העכורים ביניהם נאלצו לפרוש ולהרים ידיים.
אין זאת כי אם רוע, ניצול ושררה הם שמשמשים לברק קרדום לחפור בו. רק חבל שמערכת היחסים העכורה מתנהלת על גבו של צה"ל.