בר קמצא מגיע לסעודה, מגרשים אותו ממנה, כולם שותקים ולכן הוא הולך לקיסר להשתנקר. אחר כך הוא יגיע לבני עמו עם קורבן מהקיסר, אחרי שהטיל בו מום ויבקש להקריב אותו, ולא, יוקרבו הם ובניהם וכל אשר להם. והסיפור היה יכול להיגמר בצורה הפשוטה: הנה הרשע, הנה החרב, בואו נגמור עם זה ונפגיש אותם.
אבל כנגד כל שיטת הפסיקה, הן בדיני קורבן והן בדרך ההכרעה, מתרחש מהפך: המוסר נשאר בחיים, ועם ישראל הולך אל האבדון והגלות. במקום שילך הקורבן לשחיטה מפני כבוד המלכות, הלכו העם כצאן לטבח. במקום להרוג את המוסר, היה חשש שאולי יאמרו שצריך להרוג את מי שמטיל מומים.
ראו איזה אבסורד: בר קמצא מטיל המומים בעם ישראל, מקריב אותם לפני המלכות ולא מת. ה"אולי יאמרו" הופך כחרב פיפיות ומתגשם דווקא בבר קמצא.
כשחז"ל מדברים על ענוותנו של רבי זכריה בן אבקולס, הם אומרים ביטוי חריף: בגללה נחרב בית המקדש, נשרף ההיכל וגלינו מארצנו. ובעצם הם זועקים אודות ההווא אמינא המופרך, שהתקבל הלכה למעשה באופן חסר תקדים והמיט אסון לאומי.
ואי-אפשר שלא להביט עלינו: השמאל הישראלי מבקש לקחת את אנשי "מה יאמרו הגויים" ולהופכם למנהיגים ולברי סמכא בכל היבט מדיני ופוליטי. כמו בסיפור, ההיסטוריה חוזרת. הנה הם, אנשי חזון ה"אולי" וה"שמא", מבקשים להוביל את כולנו אל האבדון.