שקט! זה לא קשור בצדק חברתי. זאת השואה (חלק א')

נושא השואה בא לידי ביטוי בתקשורת ובציבור, בעיקר בשלושה היבטים: במצוקת הניצולים המתבטאת במצבם החומרי, הגופני והנפשי, בשימוש השואה לצרכים פוליטיים ע"י אישי ציבור לרבות ראש הממשלה, וזילות השואה בזירה הבינלאומית המתבטאת בהתכחשות לשואה על-ידי גורמי חוץ גזעניים. בכל המקרים הללו עוסקים ב"שואה" באופן צרוף, או בשפה של ימינו – נטו. השואה והעיסוק האדיר בה, בכל הנוגע למודעות הציבורית למלאכתה של מערכת התיעוד וההנצחה- הם עניין אחד.אולם עניין אחר הוא ההיבט הציבורי הניהולי שלו, מי מבקר, מי מפקח, מי הגורם הממלכתי הציבורי האחראי. מי מייצג את הניצולים ואת צרכיהם החומריים והערכיים, מי הממנה תפקידים וקובע את דרכי הניהול והבקרה, מהי מידת שיתופם בפועל (ולא כקישוט- כאובייקט אלא כסובייקט ) של ניצולי השואה בפרויקטים השונים, מה מקור המשאבים הכספיים, הממסדיים ציבוריים, של תרומות וכיו"ב. זאת מערכת גדולה וחשובה מאין כמוה שמועסקים בה אלפי אנשים במישרין, ורבבות בעקיפין, ורובה מתנהלת במסירות ובשקדנות אך רחוק מאוד מעיני הציבור. זאת מכח איזה חיסיון, בחזקת לא נוגעים בדברים מקודשים. מעין פסגת ה"אווורסט" שאותה רואים בראש וראשונה במעמד של טקסים ממלכתיים או ביקור אישיות חשובה. אבל בעולם החושפני של ימינו הגיע הזמן לעסוק גם בהיבט זה. גם לגופם של דרכי ניהול, והביטוי שאלה מוצאים בשטח, גם בהקשר לזכרם של הנספים והניצולים שאינם אתנו וחשוב ששמם וזכרם יימצא ביטוי ראוי מבחינת ההתנהלות וגם למען אלה שעדיין בחיים ואיכפת להם, לא רק ה-מה, אלא גם ה-איך. אכפת להם שלא רק יעשו למענם אלא איתם.

על משקל האמירה המפורסמת של ווינסטון צ'רצ'יל מנהיג בריטניה במלחמת העולם השנייה: "מעולם לא עשו מעטים כל כך כה הרבה למען רבים כל כך". אפשר לומר את ההיפך בכל הקשור לא לשואה, אלא לניצולי השואה. פורמאלית, מי שמטפל בניצולי השואה ובצרכיהם היומיומיים היא הרשות לזכויות ניצולי השואה. זאת רשות ממוסדת, אשר לפי הנאמר באתר שלה "משמשת זרוע של מדינת ישראל במשרד האוצר והיא הכתובת למענה לפניות, שאלות ובירורים לציבור ניצולי השואה ונכי המלחמה המקבלים גימלה והטבות במסגרת חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז .במסגרת התוכנית הרב שנתית של הרשות מושקעים מידי שנה מאמצים רבים בשיפור השירות ובהידוק הקשר עם ציבור ניצולי השואה. המגמה היא לנסות ולצמצם את מספר הפונים פיזית לרשות בהתחשב בגילם המתקדם ובמצבם הבריאותי ולצורך כך ליידע את ציבור ניצולי השואה באמצעות כל ערוץ תקשורת אפשרי בהטבות המוקנות לו." הסיסמה : הרשות לזכויות ניצולי השואה – הבית לזכויות שלך" –היא לא מדויקת. ויש עוד גוף ממשלתי שמטפל בניצולי השואה. משרד הגמלאים אשר אחד הצעדים הממשיים שלו היה הפיכת שמו למשרד לאזרחים ותיקים. זה אמור לצלצל יפה יותר. אני לא יודע מדוע, אבל כנראה אם שינו את השם ישנה סיבה. באתר המשרד נאמר: המשרד עוסק בפיתוח פרויקטים למען ציבור הגמלאים והקשישים בנושאי בריאות, סעד, רווחה ותרבות הפנאי. כן עוסק המשרד בקידום פתרונות דיור ייעודיים לגמלאים וסיוע לגמלאים מעוטי יכולת, לנכים ולניצולי שואה, למגזר הערבי ולעולים חדשים. באותו אתר מופיע בין היתר :דבר סגנית השר ח"כ ד"ר לאה נס שאומרת כי מאז הקמתו, המשרד לאזרחים ותיקים פועל לקידום וחיזוק מעמדם וכבודם של האזרחים הוותיקים ובכללם ניצולי השואה, תוך העצמתם והפיכתם למשפיעים ומרכזיים בחברה הישראלית. ידיעה שצדה במיוחד את תשומת לבי היא נושא הרכוש היהודי האדיר בעיקר במדינות מזרח אירופה, נושא שבו אני עוסק במעקב אחריו בהתמדה. והנה מסתבר לי שהמשרד לאזרחים וותיקים קיבל , או נטל לעצמו, מנדט לעסוק גם בתחום הזה. עד כה, לפי מיטב ידיעתי, עסקו בכך "ועידת תביעות" - claims conference ו"איל"ר - "ארגון יהודי עולמי להשבת רכוש". פעילות זאת - נאמר באתר המשרד לאזרחים וותיקים - היא לסייע לקדם ולהעלות על סדר היום את סוגיית השבת הרכוש היהודי". ויש גם את המשרד שבראשו עומד השר יוסי פלד, אומנם שר בלי תיק אבל מרכז את תחום פעילות ניצולי השואה וגם אחראי על טיפול באישי צד"ל בישראל. השר פלד הוא ניצול שואה. המשרד גם עורך אירועים כמו אירוע לציון 50 שנה למשפט אייכמן. הייתי אומר שאופי המשרד הוא יותר שדולתי מאשר מעשי אלא אם כן מוטלים עליו משימות מיוחדת מטעם הממשלה. גם תקציבו (הדל) הוא בהתאם. בהקשר זה מן הראוי לא לפסוח על מוסד שהוא לא ישראלי, אך התרומה שלו לניצולי השואה היא אדירה. מדובר ב"וועידת התביעות של הארגונים היהודיים". במשך קרוב ל-60 שנות קיומה של הוועידה 500,000 ניצולים ב-67 מדינות, קיבלו פיצויים בסך כולל של 60 מיליארד דולר. מכיוון שרוב הניצולים באו לישראל, רוב הפיצויים זרמו למדינת ישראל. ומדובר בפיצויים בלבד, שכן ועידת התביעות העבירה קרוב למיליארד דולר במענקים לארגונים ומוסדות התומכים בניצולי השואה בתחום הסיעוד, הרווחה, התיעוד וכיו"ב. אך כאמור זה לא מוסד ישראלי, ולא נשלט בידי ישראל והמחדלים בעניין זה, בעיקר של ישראל, שייכים לסוגיה אחרת. רשמית, במציאות בישראל, רק הרשות לזכויות ניצולי שואה במשרד האוצר עוסקת בפועל בצרכים החומריים האישיים של הניצולים כמו הקצבות חודשיות, מענקים לצרכים שונים- רפואיים, סיעודיים וכיו"ב. אולי לעג הגורל ההיסטורי הוא כי הרשות לניצולים נמצאת במסגרת האוצר שפקידיו במשך שנים לא רק שלא טיפלו בניצולים אלא אפשר לומר שכמעט והתעללו ונהגו בהם כעניים בפתח, עלובי חיים. אותם פקידים עשו את הסטאז', בין השאר, בניתוחים בגופם של הניצולים תוך חתכים זבי דם וצלקות. הם שידעו כמה עשרות מיליארדי דולרים זרמו למדינה במישרין ובעקיפין של הניצולים, ביקשו לפלוש גם לתחום הזה ולהראות כמו בתחומים אחרים כיצד אפשר לקצץ כנפיים, ידיים רגליים, וזאת במטרה לבוא אחר כך לטייקונים עם קבלות המוכיחות כמה הם מוצלחים. וכך נסללה דרכם לצניחה פנימה לעולם ההון, שריפד אותם במשכורות דשנות ומאוחר יותר את יציאתם החוצה ב"מצנחי זהב". העובדה שהרשות נמצאת במסגרת האוצר, שני פנים לה. השלילי. איך ייתכן שאותו אוצר אשר, כאמור, במשך שנים התנכל לשרידי השואה יהיה מופקד על תמיכה בניצולים. עצם הרעיון קומם רבים מקרב הניצולים. "לא יתכן שמשרד האוצר יהיה אחראי על הניצולים שכן האינטרס האחרון שלו הוא לשלם כסף לאוכלוסיה הזו"- התבטא פעיל למען הניצולים. יתר על כן , הרשות ביקשה להכניס את ידה לכיס של ועידת התביעות. גוף זה שיושב בניו-יורק אינו נקי מפגמים, בעיקר היסטוריים, אך יש לו קבלות, כפי שצוין. לפיכך טוב שיוזמה זאת כשלה, ורצוי שלא תחזור. בנקודה זאת אני מבקש להזכיר כי הייתה תקופה שהאוצר וועדת הכספים רצו להתחשבן עם עמותות של ש"ס ומי שנפל קרבן היה מרכז הארגונים של ניצולי השואה שבמשך יותר משנה נמנע ממנו תקציב. רק הודות לוועידת התביעות הוא לא שבק חיים. אשר לביצועים של הרשות עצמה, לרבים יש טענות, רובן צודקות הן לגבי גובה התגמולים והן בדרך קבלתם באמצעות וועדות שלא מוסיפות כבוד אולם אני רואה גם צד חיובי לעת הזאת, כאשר נושא הניצולים זוכה לחשיפה. זאת מן הטעם הפשוט הארנק נמצא שם ומכאן גם הכתובת. בשעה שבכל מיני נושאים הנוגעים לניצולים בוחשים עשרות ארגונים, מוסדות, משרדים, וכל אחד מהם רק מפריע לשני, לפחות בנושא הרנטות הקבועות והמענקים ישנה כתובת אחת. גם ביחידה הזאת שונה השם מלשכת הנכים לרשות לזכויות הניצולים. אבל מכאן מחלקים את הרנטות לניצולים ואת העזרה להם. כמה מחלקים ואיך מחלקים זאת שאלה אחרת. ניתן לומר שאמנם במקרים רבים הם לא נקיים מעוול לניצולים, אבל גם נקיים יחסית מפוליטיזציה. יחד עם זאת הופתעתי מאוד שדווקא גוף זה יזם אירוע לציון יום השואה הבינלאומי. ובשעה שרוב הדוברים שייצגו את הממסדים הרשמי והציבורי, דיברו על מצוקת הניצולים, שאכן קיימת, מנכ"לית הרשות עופרה רוס דיברה על השואה כלקח היסטורי בינלאומי, כיאה ליום הזה. ולא זו בלבד אלא שהאירוע נערך באולם הגדול של התיאטרון הקאמרי שבמסגרתו הועלה המחזה "גטו". ראיתי בזה משהו מאוד סמלי, אוניברסאלי. שכן גם במחשך של הגטו היהודים לא רק שלא איבדו את צלם האנוש אלא הבליטו את כושר היצירה שלהם בתנאים בלתי אנושיים. בבחינת "אף על-פי כן ולמרות הכול". אליי, כמי שמנסה לפעול כדי להראות את הפן השני של ניצולי השואה, הפן האופטימי, הפן של בנייה ,יצירה ותקומה זה דיבר. הייתי רוצה לראות מחוות דומות בעתיד. מחוות רציניות מן הסוג הזה שהן לא חומריות אלא נפשיות. אבל כידוע לנו , כיום יותר מאי פעם, הנפש והגוף הולכים כצמד. שרידי השואה הוכיחו זאת ,בין השאר. זה בניגוד משווע ל"מופע" הטלוויזיוני של המשרד לגמלאים, שאליו אתייחס בהמשך.

בהופעה בפני מליאת הקונגרס האמריקני לאחר מלחמת העולם השנייה סיים גיבורה המהולל של אמריקה הגנרל דוגלאס מק-ארתור את נאומו בקטע הבא:I still remember the refrain of one of the most popular barracks ballads of that day which proclaimed most proudly that old soldiers never die; they just fade away. "אני עדיין זוכר את הפזמון החוזר של אחד מן הבלדות הידועות במחנה באותם ימים כאשר הצהרנו בגאון כי חיילים וותיקים לא מתים לעולם, הם רק נמוגים. זה חל גם על שרידי השואה ששרדו בגבורה, וזה חל, סמלית לפחות, על המשרד לאזרחים וותיקים, בהבדל אחד. גם כשהניצולים חיים - במשרד הזה הם נמוגים. זהו משרד שכל כולו, מן המסד ועד לטפחות, הוא יציר פוליטי. בשעתו בחלוקה הקואליציונית כאשר מפלגת הגמלאים הייתה חלק מן הקואליציה והיה צורך לתפור תפקיד לרפי איתן, הוקם משרד הגמלאים והוא זכה בנתח של תקצוב לארגוני השואה ובכלל זה למרכז הארגונים של ניצולי השואה. מפלגת הגמלאים נמוגה כלא הייתה, אבל על "נכס" כזה הממסד לא מוותר. והשלל נפל בחלקו של ראש הממשלה ביבי נתניהו, שהוא גם שר הבריאות וגם שר שממונה על ביצוע חוק רשות השידור.אולם בעוד שהשידור הציבורי מעניין אותו מאוד (וזה ניכר בטביעת אצבעות), הבריאות מעניינת אותו פחות ובעיית הניצולים מעניינת אותו עוד פחות מזה. זאת אף שהשואה נישאת על שפתיו כל אימת שהוא זקוק לה להעצמת איזה מסר פוליטי. הדעת והמנהל התקין מחייבים שנושא מן הסוג הזה, ירוכז על-ידי רשות אחת. ואם זה "רשות הניצולים", זה עדיף על פיצול וביורוקרטיה מיותרת ולא מועילה, בעיקר לא לניצולים. מי שמנהל בפועל את המנגנון הזה היא סגנית השר ד"ר לאה נס (שהיא בת לניצולי שואה) ויש אזרחים ותיקים שגם בגילם המופלג נמנים עם המצביעים הכבדים בבחירות. הנפת הדגל של המשרד בכל הנוגע למאמצים להחזרת רכוש יהודי של הנספים בשואה, היא לא רק נטולת יסוד אלא חוצפה. הרי מי שבפועל לא עשה מאומה, ממש מאומה בתחום הזה- היא ממשלת ישראל. כי ממשלת ישראל נוח לה לקיים קשרי מסחר וביטחון עם מדינות מזרח אירופה ובראשן פולין ובלבד שלא לגעת במורסה ששמה הרכוש היהודי. לצורך הפסאדה ומתן ג'וב למקורב, הקימו ארגון בשם "לב"- heart , שאמור לטפל בנכסי הנספים. עוד גורם ביורוקראטי נפסד. "וועידת התביעות" הצליחה בתחום הזה בכל הקשור לגרמניה, תחילה המערבית ואחר כך לאחר האיחוד, גם המזרחית ולגבי אוסטריה. ואילו איל"ר, שזאת הייתה המשימה המרכזית, לא הצליח. הוא לא זכה לרוח גבית ממסדית. לא כאן וגם לא בארה"ב. גם שם הסיבה היא פוליטית בשל היות יוצאי פולין גוש מצביע גדול במערב ארצות הברית. מי שרוצה להכיר טוב יותר את הנושא יכול לקרוא אותו בגיליון האחרון של "מזכר" (מס' 33 – אפריל 2012) אשר רובו מוקדש לנושא של הנכסים של ניצולי השואה והנספים בה. ככה או אחרת, כמשרד שאמור לטפל בגמלאים בכלל ובשרידי שואה בפרט, חשובה לו החשיפה התקשורתית, בייחוד בתחום הניצולים שהם בחדשות. המשרד שחולש על שני שלישים מתקציב מרכז הארגונים של ניצולי השואה, חשוב לו כנראה שיידעו הודות למי יוצא לאור ביטאון המרכז "מיזכר" שם בראש העמוד הראשון נאמר כי "מיזכר", יוצא לאור בעזרת המשרד לאזרחים וותיקים. הרי בפועל הוא תומך גם בפעילות אחרת, כמו למשל בארגונים השונים של הניצולים. אבל כאן מדובר בפרסום. אני חושב שאין להמעיט בערך הפרסום בתנאי שמאחורי החשיפה התקשורתית יש מעשים. אבל כידוע, הפרסום, עם כל ההוצאות הקשורות בו, קל יותר מאשר העשייה בפועל .וכאן בנקודה זאת במרחק של יותר משנה אני מרשה לעצמי להביא אפיזודה שאם יש לה חשיבות, היא סמלית. במסגרת המאמצים של כמה מעמיתי ושלי בכל הנוגע לפרויקט שבו אני קשור במישרין והוא "תרומת ניצולי השואה להקמת המדינה ולבנייתה", אני מנסה להפוך כל אבן, בתנאי שאין מתחתיה נחש.

בפגישה עם מנכ"ל המשרד אהרון אזולאי בראשית 2011 העליתי רעיון כי המשרד יארגן איזה אירוע שיהיה בו כדי להכיר בתרומתם של ניצולי השואה למדינה. הדגשתי בפני מר אזולאי כי האירוע הזה מבחינתו הוא מחולל, שאחריו צריכים לבוא מעשים כמו הטבעת התודעה על מעשיהם של אותם שרידי השואה למען המדינה מאז הקמתה. הצד האופטימי, הרנסאנס, התקומה. המנכ"ל, אדם נעים סבר והליכות, התלהב מן הרעיון, הוקמה ועדת היגוי והרעיון שהתגבש היה לקיים אירוע גדול בבנייני האומה אשר ישודר גם בערוץ הראשון ובמרכזו יהיה מעין מופע עם אלמנט חזותי מושך. היו שם במפגש נציגים ממשרד החינוך, מגלי צה"ל, מרשות השידור, ממנהל ההסברה ומקרב ניצולי השואה והמשרד לגמלאים. ייצוג מכובד מאוד. ניצולי השואה שהיו בוועדה, הדגישו כי הצורה מושכת ככל שתהיה חייבת לשרת את התוכן. כלומר שלא יהיה איזה מופע בידורי אשר רק בשוליו יהיה משהו על תרומת הניצולים. הוועדה קיימה ישיבה אחת בלבד. על השאלה מדוע, נמסר לי כי אנשים לא הופיעו. כאשר בדקתי אצל כמה מהם לסיבה לאי הופעתם הם אמרו כי הסתבר להם שהוועדה היא תחפושת להחלטות שהתקבלו לגבי אופי המופע. אי לכך הם לא רואים כל טעם לבוא לישיבה. הם צדקו. אני הייתי הנאיבי שמגיע לו שינהגו בו בכחש. בחודש מאי 2011 (קרוב ליום הזיכרון לשואה - מועד האירוע) התראיינה ח"כ נס ביומן ערוץ 7. במבוא לכתבה נאמר: שוחחנו עם מי שעומדת מאחורי היוזמה (הדגשה שלי- צ.ג), סגנית השר לאזרחים ותיקים, חברת הכנסת הד"ר לאה נס המדגישה את המועד שנבחר לאירוע, בין זיכרון לתקומה, כמועד הראוי ביותר לאמירת תודה לציבור זה. אני מביא כמה קטעים מתוך הריאיון. "אנחנו רוצים להראות פן נוסף מעבר לעצם ההישרדות. אנחנו רוצים להראות את הפן של מעורבות ניצולי השואה בבניין המדינה. ניצולים רבים נטלו חלק פעיל בהקמת המדינה, ואף לחמו במלחמת העצמאות. כמחצית מהלוחמים, וכרבע מהנופלים במלחמת העצמאות היו ניצולי שואה", היא אומרת ומדגישה את ההישגים הבולטים אליהם הגיעו במדינת ישראל לא מעט מהניצולים. "למרות מה שהם עברו היה להם את הכוח לבנות את המדינה והכרת התודה היא ערך חשוב ביהדות. את זה אנחנו מתכוונים לעשות מחר". "אירוע ההוקרה הוא הזדמנות מיוחדת עבורנו להודות לניצולי השואה על תרומתם האדירה להקמת המדינה, לעיצוב דמותה, ולהפיכתה למובילה בכל תחומי החיים... מדובר באנשים גדולים מהחיים. לאחר שאיבדו את כל עולמם בשנות המלחמה, ושרדו את זוועות התופת בקושי רב, הם עלו לישראל, לחמו במלחמת העצמאות, ונטלו חלק בבניין הארץ. מדינת ישראל ואזרחיה, מוקירים ומכירים בתרומתם של אנשים יקרים אלו" (הטקס ברובו היה מוכר לי). יצוין, נאמר בידיעה, כי באירוע ההוקרה ישתתפו בין השאר רעיית ראש הממשלה, שרה נתניהו, יו"ר הנהלת יד ושם, אבנר שלו, וייקחו בו חלק אמנים רבים ובין האורחים ניתן יהיה למצוא כמה מניצולי שואה שתרמו לבניין המדינה, ובהם: כלת פרס ישראל לתיאטרון, ליא קניג, נגיד בנק ישראל לשעבר, משה זנבר, ויו"ר יד ושם לשעבר, ד"ר יצחק ארד. ולא אלאה את הקוראים בהשתלשלות העניינים. אדבר על התוצאה.

המופע התקיים בבנייני האומה בירושלים. אומנם הוגשה רשימה של ניצולי שואה אבל מסתבר שאלה בקושי יכלו למלא כמה שורות. משום כך העמיסו אוטובוסים שלמים מן הפריפריה רובם לא ניצולים, וכן חיילים כדי למלא את האולם. על הבמה התנוססה סיסמה "תודה" (לניצולי השואה). הערוץ הראשון אומנם הקרין את המופע (לא חי, שקוצץ באולפניו) אבל לא הוא שהפיק אותו. מלאכה זאת נמסרה לפרויֶקטור (ואני עוד אתייחס לפונקציה זאת) לקבלן, מפיק פרטי עם קשרים לאמני ישראל ובתאום עם משרד הגמלאים בחרו את הדמויות. כמה ניצולי שואה בולטים שובצו לצד זמרים, על הבמה, כחלון ראווה (כפי שצוין בדיווח בערוץ 7) ואת רובם הסריטו באיזה אולפן מאולתר של מוסך עלוב (שעולה הרבה פחות מאשר אולפן ראוי) בחברת נכדים. קטעים אלה נערכו על-ידי קבלן משנה, והובאו כמחרוזת, נכון יותר כצרור יריות. זאת בלא לציין את שם הניצולים בכתוביות כמקובל, שכן אילו עשו זאת בכתוביות זה היה עולה עוד כמה מאות שקלים. או שהכתוביות היו ארוכות יותר מאשר הריאיון. על זה חסכו. חיילים אלמונים הניצולים הללו. כאשר פנו אלי שאתראיין בחברת נכדי, אמרתי למפיק שאני מוכן להצטמצם ובלבד שלא "יסרסו" אותי. הובטח לי. הם סרסו. בניגוד לברית מילה הם שָמרו על הצ'ופצ'יק והשליכו את היתר. כדי שהמסר של הניצולים יישא אופי ממלכתי לאומי כראוי, כל נכד נצטווה לומר בסוף "לתפארת מדינת ישראל". את זה הם השאירו. המומחים במשרד הגמלאים הציעו שאת האירוע ינחה אלי יאצפן. שיהיה שמח. יאצפן הוא אחד הבדרנים הטובים שיש לנו בארץ והוא הופיע בכל אמצעי המדיה. הוא מצחיק. עצם הופעתו כבר מצחיקה. אך העובדה שהוא הזכיר במילות הקישור את נעוריו ואת סבתו, אין בה מן המצחיק ואין בה דבר וחצי דבר עם השואה או זכר השואה. אומנם הוא לא בן או נכד לניצולי שואה, אבל לא בשל כך הוא לא התאים לערב זה. עניין אחד הוא שהמופע לא ישעמם ועניין אחר הוא שהמופע יצחיק. אינני רואה בזה זילות השואה. אני רואה בזה חוסר טעם, שיקול טיפשי והתעלמות מוחלטת מן הצעתם של אחרים ביניהם ניצולי שואה ויודעי דבר בעניין אירוע ראוי, שההנחיה תיעשה על-ידי מנחה מסוג אחר. לדוגמה הוזכר שמה של שחקנית מרשימה כמו יונה אליאן, בת לניצולי שואה. פרט קטן אבל חשוב, כמו גם התעלמות מאלה שהעלו את הרעיון בכלל, כשם שהתעלמו מהכל. העיקר שהמשרד לאזרחים ותיקים העלה זיקוקים של 4 ביולי. ומה שנשאר מעט זה עשן צבעוני. ועוד ספח קטן. היות שמדובר היה במופע בידור, חשוב היה למארגנים שלא תהיה דָבֶרֶת ומי שתופיע תהיה רק סגנית השר. שערו בנפשכם "הצדעה לניצולים" מבלי שיופיע ניצול, ולו רק כדי להודות. אבל זה הכלל, שעליו בכה הנביא, גם אל הניצולים החיים מתייחסים כאל אובייקט שהיה ואיננו עוד. כאן כבר לא יכולתי להחריש ולחצתי שלמצער יישא כמה דברים יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה, נח פלוג. לאחר מאמצים ומן הסתם מחשבה שנייה, נעתרו לבסוף ופלוג אמר כמה משפטים, בשם ניצולי השואה. המעניין, וכמה אופייני למציאות, שהופעה פומבית זאת הייתה האחרונה של נוח פלוג לפני שהוא הלך לעולמו. הואיל והורמו גבות וגם נחרצו לשונות על שום מה הוזמנה למעמד החגיגי רעיית ראש הממשלה, הגברת נתניהו וויתרה על הכבוד ולא באה. אינני יודע כיצד "יד ושם" שולב בכל העניין הזה. מלכתחילה, הנציגה של יד ושם בוועדת ההיגוי, ניחשה של מי הייתה היוזמה מכוח היות הפרויקט קשור במרכז הארגונים של ניצולי השואה. במילים אחרות ליד ושם לא היה במקרה זה יד ברעיון אלא הפתעה. משום כך אין לי הסבר, לא כיצד הוא הפך לשותף מוצהר לאירוע וכך נאמר באותיות של קידוש לבנה בפרסומים, ולא לשאלה מדוע התקציב לאירוע לא הועבר באמצעות מרכז הארגונים של ניצולי השואה אלא דרך "יד ושם". לפי המפיק- הקבלן, הוא סיכם עם מנכ"ל המשרד להפיץ בהזדמנות זאת קלטות של הסרט "עופות החול" (קלטת תיעודית בהשתתפות ניצולי שואה בולטים ביניהם חתני פרס ישראל-על תרומתם למדינה) - ובכך לתרום לעמותה ששום גורם מוסדי לא תורם לה. סעיף זה, אמר לי המפיק, נפסל על-ידי "יד ושם" שבידו הופקד התקציב לאירוע על-ידי המשרד לאזרחים ותיקים. כך או אחרת היה כאן, ואולי עודנו, משהו מאוד נפתל, בלשון המעטה.

בכך לא תמה אפיזודה זעירה זאת שקשורה באותו "מחזמר". שכן לאחר האירוע מנכ"ל המשרד הבטיח חגיגית למשה זנבר לדאוג לכך שהקלטת של "עופות החול" תופץ בצורה כזאת או אחרת, הן לגופה של ההפצה והן כתמיכה בעמותה. אני בטוח שכוונתו הייתה טובה אבל גם הוא כנראה כבול במתווכים, והדרך שהוא הציע הייתה שוב דרך איזה קבלן, איזה מאכער שהוא מכיר או שזה "חייב" לו. בלקסיקון הביורוקרטי של ימינו האיש הזה נקרא "פרויקטור", כלומר הוא קבלן פרטי של פרויקטים. כנראה במסגרת תהליך ההפרטה של המדינה. הפנייה לפרויקטור הייתה מלווה בהבטחה חגיגית זאת, שגם אני הייתי שותף לה כמען. נשלחו כמה אישים בכירים מקרב הניצולים וממערכת ההפקה של העמותה מפרויקטור לפקרויקטור, ממתווך למתווך, מ"מאכער" ל"מאכער" אשר אמורים היו "לספק את הסחורה". נחסוך לקוראים את זהות אותם "קבלנים". בקיצור עד היום הזה גם ההבטחה הזאת לא קוימה. ובכך מבחינתי סגרתי את הדף של אותו אירוע, תוך סיפוק מסוים שסגנית השר השתמשה בטקסט מוכר לי בראיון לערוץ 7. אך, כאמור, יש עוד גורמים שיש להם יותר רגל מאשר יד בכל הקשור בניצולי השואה. בכך לא מסתיימת סוגיית הפרויקטורים. מרכז הארגונים של ניצולי השואה קיבל אישור למימון אסיפות הסברה במסגרת הארגונים של ניצולי השואה אשר חברים במרכז, שתכליתן להסביר לציבור הניצולים את זכויותיהם ודרכי השגתם. הפרויקט נמסר למיקור חוץ. הועסקה חברה לביצוע אסיפות הסברה. לחברה זאת נמסר גם פרויקט "ילדות עשוקה". כלומר ילדי שואה שלא קבלו עד כה שום פיצוי. לחברה שולם סכום של 18,000 שקל לחודש כסכום קבוע וכן סכום קבוע נוסף בסך 7,000 שקל בעבור ארגון כול אסיפה. בנוסף שילם המרכז בעבור הסעות, כיבודים, אמן, שכירת אולם וכיו"ב. חברת הפרויקטים העסיקה חברת הפקה קבועה והדבר הקשה מאוד על ביצוע בדיקות ההוצאות. יתר על כן פעיל במרכז הארגונים קבע חד-משמעית שברוב המקרים, הניצולים, רובם קשישים, לא הבינו את דברי המרצה המסביר ולא היה המשך למפגשים אלה. לא ניתנה אפשרות לניצולים למלא טפסים במקום, וזאת באמצעות אנשים שיכלו לשבת מולם ולהסביר להם. מכאן שזה היה בזבוז כסף שכן אסיפות אלה לא השיגו את מטרתם. עם כניסתו לתפקיד של היו"ר החדש (ישן) משה זנבר והגזבר החדש אברהם רות בסוף 2011 הוחלט לקיים את ההתחייבויות בנושא אך להפסיקן, או לצמצם כנדרש בשנת הכספים 2012. כישלון אחר נוגע לזכויות של ילדי השואה אשר מוגדרים כ"ילדות עשוקה". קיימים בארץ שני ארגונים. אחד בשם "י"ש (ילדי שואה) ואחר בשם "ילדות אבודה". בתחילת 2011 החליטה הנהלת מרכז הארגונים לנטרל את פעילותם של שני ארגונים אלה ולבצע בעצמה את הפעילות למען השגת פיצויים לילדי השואה. מדובר בילדים ניצולי שואה שילדותם נגזלה מהם על-ידי הנאצים ולא קיבלו כל פיצוי מגרמניה או מגורם אחר. עם חילופי צמרת המרכז, לרבות יו"ר, גזבר ויו"ר וועד הביקורת, הוחלט לבדוק את הנושא לעומק. התברר כי מי שעסק מטעם המרכז בנושא זה לא פנה כלל לוועידת התביעות ולא ביקש הנחיות כיצד לפעול. שכן ראשי המרכז אמורים היו לדעת כי אין אפשרות להגיש תביעות לפיצויים מגרמניה או מאוסטריה אלא באמצעות וועידת התביעות. זה שייך, בין היתר לסוגיית הפרויקטורים, קבלני המשנה, שהפכו גם במסגרת של מסגרת של ניצולי שואה, עמודים קורינתיים של המבנה הניהולי. את הסיפור הבא שממחיש זאת סיפר לי אברהם רות שהוא יו"ר "פלטפורם ישראל"- ארגון הגג של יוצאי הולנד בישראל, בשעתו אחד האנשים הבולטים בתחומי הכלכלה והמשק, בין היתר בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה בתפקידו כמנכ"ל אולפני הרצליה. הוא גם היה מהוגי הרעיון של החברה להשבת רכוש והיה היו"ר שלה בתחילת הדרך במאבק הגדול בין החברה לבין הממשלה והבנקים על הרכוש היהודי בישראל של שרידי השואה או הנספים. אדם בעל עקרונות ויושרה. כיום הוא בתפקיד הגזבר של מרכז הארגונים של ניצולי השואה לאחר חילופי אישים, שעליהם אעמוד בנפרד. "המרכז מסר גם את הנושא של "ילדות עשוקה" לביצוע ע"י אותה חברה שמונתה לנהל את כנסי ההסברה . נבחרו 50 מועמדים מתוך ילדי שואה . אלה רואיינו ע"י צוותים מיוחדים שהועסקו כקבלני משנה. לאחר שקוימו ראיונות כול החומר נמסר למשרד של היועץ המשפטי של מרכז הארגונים דאז להכנת הצהרות בשבועה . הוכנו טיוטות ואלה אמרות היו לשמש בסיס להגשת התביעות. הצהרות אלה לא נחתמו ע"י המרואיינים , וזאת מן הטעם הפשוט שהתביעות לא הועברו "למקום הנכון, כלומר לוועידת התביעות".אילו בכך הסתיים העניין מילא.אבל הפרויקט עלה בשנת 2011 מאות אלפי שקלים מתקציב מרכז הארגונים שלמעשה ירדו לטמיון." עד כאן דבריו של אברהם רות, אשר עם כניסתו לתפקיד הגזבר הפסיק, כאמור, מיד את הפרויקט וזאת בתיאום מלא עם משה זנבר ויו"ר וועדת הביקורת החדש מר מרדכי הראלי. זנבר פעל מיד כדי להבטיח שנושא זכויות "ילדות עשוקה" לא ירד מהפרק. הנושא הועלה על ידו בפני וועידת התביעות ונשלח נציג מיוחד למפגש בוועידת התביעות עם הגרמנים על-מנת להבטיח שהנושא יידון במפגש. במקביל , הקים מרכז הארגונים וועדה מיוחדת לנושא שבה משתתפים שני הארגונים של ילדי השואה בראשותו של זנבר. לי אין כל ספק כי העברת נושאים שהם ביסודם ציבוריים, חייבים בניהול ציבורי.לא שהמנהל הציבורי מצטיין תמיד בניקיון כפיים וביעילות, אבל קיים נוהל פיקוח. הפרויקטורים , במקרים רבים הם פירצה שמזמינה לא רק הוצאת כספים מיותרת, אלא גם הליכים אפורים וסאוב במקרה הטוב. במקרים אחרים הם מהווים מכשול רציני למימוש משימה חשובה במסגרת התיעוד והנצחה.

המילה "פרלמנט" מקורה צרפתי מן השורש parler- לדבר. ואכן במסגרת הכנסת ובין כתליה קיימת עמותה למען ניצולי השואה שהיו"ר שלה הוא יו"ר הכנסת. בשעתו התייחסתי במקרה אחד לעמותה זאת. וככה כותבת לי לילי הבר,חברת הועד המנהל של מרכז הארגונים של ניצולי השואה ויו"ר ארגון יוצאי פולין. "בהמשך לשאלה ששאלת אני מבקשת להתייחס לעובדה שכולם מדברים ומדברים על הצורך בהתנדבות ובמתנדבים וכו'. מעטים באמת עושים משהו. בהקשר זה ואני מרשה לעצמי לצטט מדוא"ל שהגיע ממר יוסף מור (אני לא יודעת מיהו) אשר כתוצאה מויכוח עם אריאלה מלכה ( מנהלת העמותה) לגבי בחירות יו"ר בוועדות של עמותת הפרלמנטרים, הוא כותב בין היתר: "זו גם הסיבה שהוגבל מספר בני הדור השני. אני יודע שלחלק מהפעילים בני הדור השני כוונות רצויות אבל יש חלק שהם בסך-הכל טרמפיסטים ומנסים לרכב על הנושא המרכזי שלגביו יש הסכמה בעם ובכנסת מקיר לקיר ויש עוד חלק [גם בין ניצולי השואה] שלא מבינים את מהות המאבק של ניצולי השואה". ידוע לי שניצולים בולטים הם מלאי טענות כרימון כלפי הדור השני שלהם עצמם, שלדעתם מעוניינים יותר בתקציבים מאשר בפעילות בשטח. גם אני חושב שבמקרים רבים מאוד הדור השני של הניצולים רואה עצמו פטור ממעש בתחום. זאת בשל עצם היותם בנים לניצולי שואה. מעין תעודת מעבר להיעדר העשייה. לעומת זאת הדור השלישי מגלה יותר עניין. וגם זה נכון. אני לא מכיר מספיק את הפן הזה בסוגיה, אבל ברור לי לחלוטין שאם הדור השני ( כמו לילי הבר) או הדור השלישי (כמו רעות לייזרוביץ'- מכבי, יו"ר ארגון יוצאי זדונסקה- וולה מכורתי) לא ימשיך את המפעל של התיעוד, ובעיקר של המעשה הגדול של ניצולי השואה למען המדינה מאז הקמתה, הנושא כנושא חי- ימות, ומה שיישאר זה חומר להיסטוריונים. חלקם גם היום רואים בניצולים אובייקט היסטורי. בעמותה זאת בכנסת אם עושים משהו בכלל הרי לדעתי עושים מה שמקובל במפגשים של ניצולים בכלל-מדברים. זה לגופו דבר טוב. כל מפגש של ניצולי שואה הוא חשוב חברית. תחושה של ביחד. החלפת רשמים, תלונות, וגם בדיחות. בשביל סוג כזה של פסיכותרפיה יש מסגרות אחרות ( כמו מפגשי "הסברה" אליהם אתייחס בהמשך) ואילו בכנסת זה גורם מינימום לתסכול או לכיב. זאת הסיבה שאני מדיר רגליי משם. אילו העמותה הזאת הייתה פועלת נמרצות בכל דרך שהיא במסגרת העשייה למען חקיקת החוק לניצולי השואה שנמצא במקפא שנים רבות, אפשר והוא היה קורם עור וגידים, כמו בחזון יחזקאל. התכלית המעשית שלמענה הוקמה העמותה על-ידי יו"ר הכנסת בשעתו אברהם בורג, הייתה ביסודה פוליטית. עתודה בעת בחירות. אבל במציאות, אם עמותה זאת אינה עונה על התכלית המוצהרת שלה לסייע לניצולים בדבר החשוב ביותר שבית המחוקקים יכול לעשות והוא לחוקק חוק אשר אחת ולתמיד יעגן את כל הנושא של ניצולי השואה וצרכיהם, החומריים והערכיים- מי צריך עמותה כזאת. אגב, בהזמנה האחרונה שקבלתי לישיבת העמותה ב-31 ביולי, השנה על סדר היום: הודעה מאת יו"ר העמותה,החלטת הועד המנהל בנוגע לאישור בחירת יו"ר הוועדות, קשרי חוץ, שינויים בתקנון,שונות ו-יוזמות חקיקה. מבלי לפרש אלה יוזמות. ועוד אגב אחד מדוע ה"אסיפה הכללית תתקיים אי"ה ביום ג'". אני לא אדם דתי, אך גם אילו הייתי כיום (ופעם מאוד הייתי) לא הייתי מערבב את ה"שם" (לאמור את אלוהים) בסדר היום של העמותה. יש לו בעיות די והותר גם בלי העמותה, ובכל הנוגע לניצולי השואה, מוטב לא להזכיר לו את הנושא. ישנו חבר כנסת אחד שאני יודע שבשעתו פעל למען הניצולים וגם לקידום החוק, והוא ח"כ זאב ביילסקי. אבל הוא חייל בודד במערכה.גם הוא הותש. לנושא החוק אתייחס בהמשך.יחד עם זאת שילוב דורות ההמשך בפעילות אקטיבית בנושא תיעוד והנצחה, בעיקר בכל הקשור לתרומת ניצולי השואה למדינה, אינו תלוי במדינה. הוא תלוי בראש וראשונה בבניהם או נכדיהם של הניצולים ובמוסדות הציבוריים השונים., לרבות מרכז הארגונים של ניצולי השואה והחברה להשבת רכוש הנספים. אני גם הצעתי כי מרכז הארגונים של ניצולי השואה שאליו אתייחס בנפרד ישנה את שמו ל"מרכז הארגונים של ניצולי השואה ודורות ההמשך". הניצולים עצמם , גם אלה שהיו פעם פעילים יעילים - או שנאספו אל עמם או שאין בכוחם לשאת את הנטל של שדולה לוחמת. אם זה לא יקרה, אם לא יוחדר עירוי דם למערכת הזאת, ככל הנראה יו"ר החדשה של מרכז הארגונים, קולט אביטל, מן הסתם תכבה את האור.