מכל עבר רצים ומסתערים פוליטיקאים, חדשים כישנים, על המונח המשומש "מרכז". כולם שם. בעיקר השמאל. להיכן נעלמו מפלגות העבודה, קדימה ומפלגתו של
יאיר לפיד? הן נבלעו ב"מרכז", מין חור קוסמי שחור הבולע כל רעיון שאינו בתחום הקונצנזוס המדומיין. כולם נזהרים כמו מאש מתיוגם בשמאל. גם
אהוד ברק והעצמאות חברו למרכז. הקול קול ה"מרכז", גם אם הידיים שמאליות.
רוב הישראלים אינם מחבבים תיוג, כי באמת, איש מאיתנו לא ישב לימין או לשמאל היו"ר באסיפה המכוננת של המהפכה הצרפתית. ובכל זאת, אפשר למצוא הבדלים: האם שלוש המפלגות המתיימרות להיות ב"מרכז" מוכנות בהסדר שלום לחלוקת ירושלים? גם אם הן מסוות את דעתן, התשובה היא כן רבתי. האם הן מוכנות למו"מ מדיני ללא תנאי ההכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי? אכן ואכן.
עיתון הארץ "חשף" שגם
שלי יחימוביץ' אוחזת בתנאי הזה. הארץ הציג זאת כפשע, אבל לא מן הנמנע שמדובר במניפולציה עיתונאית שהעיתון מתמחה בה: תקוף את יחימוביץ' משמאל כדי לגנוב קולות מימין. שכן ידיעות כאלה נוחות ליו"ר מפלגת העבודה, החרֵדה מכל שיוך פומבי עם השמאל.
דא עקא, שלא רק יחימוביץ' עומדת לבחירה, אלא מפלגה שלמה שבה חובבי נסיגות והחרבת יישובים יהודיים לרוב. רק השבוע הצטרפו לבחירות המקדימות
יריב אופנהיימר ופרופ' יוסי יונה, שעמדותיהם המדיניות שוות ערך לחד"ש. גם זו של
דניאל בן-סימון ועוד. זה לא במקרה.
אולמרט ולפיד במרכז?
וקדימה, מרכז? האם אנשי המפלגה המידלדלת הזאת אינם משוועים לחזרתו של
אהוד אולמרט, משיח המעטפות והנדל"ן, שיבוא ויגאלם מהימחקות חלוטה? אסור לטשטש: בעשור האחרון חצה אהוד אולמרט את הקווים למחוזות רדיקליים. ההצעות המדיניות המופקרות שהפקיד בידי אבו מאזן לא זכו אומנם לתשובה חיובית, אבל אולמרט הלך רחוק יותר מכל ראש ממשלה ישראלי לפניו. הוא הפקיר את הכל: נסיגה של מאה אחוזים, חלוקת ירושלים ושיבת פליטים פלשתינים לתוככי ישראל. זה מרכז? הסתכלו מי דוחף אותו ללא הרף לשוב -
חיים רמון (הצוחק אלינו גם מאחורי גבו של דרעי). מרכז?
גם יאיר לפיד ממורכז. הוא מקבץ דמויות מעניינות ממקומות שונים בקשת הפוליטית, אבל מקפיד לומר ביחס לפתרון המדיני: "כולם יודעים כיצד יסתיים הסיפור". גם הוא מכוון לנסיגה כמעט מלאה (למעט הגושים) ולחלוקת ירושלים וכו'. הנה סקופ: לא "כולם" יודעים כיצד יסתיים הסיפור. ייתכן שלא יסתיים. לבטח לא בימינו. ייתכן שיסתיים באופן אחר, טוב יותר לנו ולארץ ישראל. אם למדנו משהו ב-20 השנים האחרונות, הרי זה שדרושה מידה רבה של סבלנות מדינית, וגם ענווה, כלפי ההיסטוריה. מכל מקום, הפתרון המדיני של לפיד הוא שמאל, לא מרכז. אגב, גם העיתונות בישראל היא עיתונות מרכז, לא ידעתם?
אפשר להתווכח בכבוד
אז מה נותר מרעיון ה"מרכז"? ציוות דמויות מקשת פוליטית וחברתית רחבה, מתוך הנחה שככל שקבוצות האוכלוסיה השונות תקבלנה ייצוג, כך יקל על הפוליטיקאים לשווק את הבל ה"מרכז".
ובכן, את הרעיון הזה - אבל באופן אותנטי - המציא הליכוד, בלי לעטוף עצמו בהבל המרכז, אלא כתנועה חברתית ומדינית מרכזית. הבדל גדול. במישור המדיני אפשר לדבר על קשת ייצוגים סמלית נרחבת מ
משה פייגלין ועד
דן מרידור. לכן חשובה גם נוכחותם בבחירות המקדימות.
הליכוד לא צריך לחשוש מהתיוג הגזעני "פייגליניזם", משום שפייגלין הוכיח מקוריות וחדשנות בתחומים רבים. השנים האחרונות ריככו אותו והוא הודיע שאינו בא לפגוע בליכוד אלא לעזור בחיזוקו. אגב, השמאל הישראלי בונה את חזרתו לשלטון על בסיס גוש חוסם - כלומר, מי שאמורה להגיש את השלטון לשמאל הישראלי תהיה, בין השאר, חנין זועבי... אז זועבי זה בסדר ופייגלין לא?
חסידי ההתיישבות וארץ ישראל נמצאים לא רק באיחוד הלאומי או בבית היהודי אלא גם בליכוד (כולל שרים בממשלה). מולם נמצאים תומכי הפשרה הטריטוריאלית בתוך הליכוד עצמו. זה טוב. אפשר להתווכח בכבוד. הליברליזם והפלורליזם היו מאז ומתמיד עצם מעצמותיה של תנועת החרות, ולאחר מכן בליכוד. את המרכז כדאי להשאיר לספינולוגים.