סוף דבר ואחרי הכל, המוות הוא רעיון. אי-אפשר לדמות אותו. אפילו הוא ניבט בעינינו, איננו רואים אותו אלא כהעדר, כגזירת כריתות ממה שאנו יודעים לחוות, החיים. אנו סופדים למת. אנו בוכים אותו. אנו כואבים את הסתלקותו. אנו משכינים את זכרו בתוכנו. אבל איננו יודעים ואיננו יכולים לדעת מה הוא. באשר שם יש אדם עלי אדמות, שם ממתין לו המוות בדמות האחת שהוא יודע להכיל, בדמות של הרף עין אחרון של חיים שאין אחריו אלא חיים בלי הרף עין. אלפי עיניים יש למלאך המוות על-פי מסורת האגדה. עפעפיים אפילו לאחת מעיניו, אין לו.
אברהם שוהה רחוק בבאר שבע כששרה מחזירה נשמתה לבוראה בחברון. ימי חייה אינם נספרים עוד. כאן, בין שמיים לארץ, הם עומדים על מאה שנה, ועשרים שנה ושבע שנים. למותה אין שם. אברהם יוצא לדרך לספוד לשרה באוזני כל יודעיה ולבכות אותה לבדו, לעשותה בחובו לבכי, להטמיע אותה בליבו כדמעה שלא תיבש בחובו כל שארית ימיו.
העברי, הראשון והנצחי, שנד מבית אביו, מארצו וממולדתו, שכל מקום בעולם הוא מעבר לו והוא מעבר לכל מקום בעולם, אומר לבני חת: "
גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי" [בראשית כ"ג, ד']. הם שומעים את הפרדוקס. אם גר ותושב, למה
אֲחֻזַּת קֶבֶר? "בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת קִבְרוֹ לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ" [שם, ו']. 'אם גר ותושב אתה עמנו בחייך, היה גר ותושב עמנו גם במותך וגם במות יקיריך, במיטב קברינו שלנו ולא בענייה באחוזות שתרכוש ותאחז בה קבור את מתיך...'. אבל הזרות של חייו כופה על אברהם זרות במותו. הוא ישלם בעבורה במיטב כספו. הוא ירכוש את זרותו. כך חי את שונותו. כך, שונה, יחיה את מותו.
"גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי" הוא אומר, בתוככם, אני זר, אבל באוהלי, אפילו הוא במרחבכם, אני בן-חורין. במיטב קבריכם אני זר במותי, באחוזת קבר שקניתי, אני בן-חורין במותי גם
עִמָּכֶם, גם
בתוככם.
היבדלות בהסכמה ובהבנה
אוזן בני חת כרויה לשמוע אבחנות דקות. אברהם מדבר על
אֲחֻזַּת קֶבֶר. הם מדברים על
קבר אחד, אפילו ממיטב הקברים. לא על אחוזה. רבי שמואל בן מאיר, הרשב"ם, מפענח את ההבדל, "תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר משמעו הניחו לי לקנות קרקע כאן ותתרצו אתם יושבי העיר להניח לי לקבור בה
מתי משפחתי, כי אחוזת קבר אין יכול להיות אלא
ברצון כל בני העיר. וכן מוכיח לפנינו כשנתן אברהם הכסף... וקם לו לאחוזת קבר מאת
כל בני חת".
היבדלותו של אברהם העברי מתוך הסביבה הכנענית בה חי, זוכה לביטוי מובהק ומודגש בהוראה שנתן לאליעזר עבדו: "וְאַשְׁבִּיעֲךָ בה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ" [בראשית כ"ד, ג']. אבי המשפחה מנחיל את מורשת ההיבדלות מתוך עם הארץ גם ליצחק בנו. "וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן" [בראשית כ"ח, א']. זאת היבדלות הקרובה לבניין קן מוגן בתוך נוף אלוני הארץ, לא בהתגרות, בהסכמה אבל בהבנה עמוקה כי טמיעה היא אובדן ריבונות הרוח, וכי ריבונות הרוח אינה מחייבת עימות דמים עם אדוני המרחב.
ההבנה הקיומית העמוקה הזאת מעידה על חוכמה ועל זקיפות-קומה בעת ובעונה אחת. המשא-ומתן של אברהם עם בני חת הוא מופת לצימוד הזה של חוכמה וזקיפות עמוד-השדרה. אברהם אינו משאיר כל ספק בעיני בני חת היודעים כי הוא גר ותושב עימהם החי את בידולו והנדרשים עתה לתת הסכמה ציבורית כי ראש המשפחה יקנה את זכות בידולו גם למתי ביתו באחוזה בה ייטמנו רעייתו ובניו ובה יינתן ביטוי כי המוות, המשכו של החיים, גם הוא דורש, כצורך קיומי, בידול בהסכמה.
מעשים של אחיזה
עצם הביטוי
"אחיזה" בנוי על ההכרה כי כדי לרכוש רכוש צריך לאחוז בו. מקום בו מבטיחים כי מתי המשפחה יהוו סמל לריבונות הרוח גם אחרי הרף העין האחרון בחייהם, הוא מקום בתוך המרחב הגדול שהשונה המובדל היה נטמע בו בלי הכר, אילו לא
אחז בו בחלקה משלו, בקניין, העושה אותה לרכוש שאין עוררין על בעליה. גם סיעת אוהבים בה אוחזים חבריה זה בזה וקונים בה מקומם מכוח הערבות ההדדית נקראת אֲחֻזַּת מרעים (ראה בראשית כ"ו, כ"ו, על-פי פירוש אונקלוס ורש"י ומירב פרשני המקרא שלנו, אם כי בעקבות תרגום שבעים בפסוק "וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר
וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ"
אֲחֻזַּת הוא שמו של יועצו ואחד מרעיו של אבימלך).
בעידן בו הייתה העבדות נפוצה ומוכרת היה גם העבד משול לרכוש, לאחוזה, ונאמר בו: "וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה" [ויקרא כ"ה, מ"ו]. וארץ ישראל, המובטחת, זו המושבעת והעומדת להיות נחלת אבות וזרעם אחריהם בפי האלוהים המברך את יעקב, "אֲחֻזַּת עוֹלָם" [בראשית מ"ח, ד'] וכדי לקיימה כן, הם מצווים להיאחז בה, לרכוש אותה, בתלם, במחרשה, בכפר, בעיר, בקיבוץ בנייה לתוכה, בהגנה עליה, במעשה המוכיח אחיזה. זאת כוונת המתכוון, שהתבררה כהיסטורית, של אברהם במשא ובמתן עם בני חת.
גם המוות הוא מעשה של אחיזה. גם הקבורה. האחיזה איננה מוגבלת לאילוצי הפיזיקה. יש גם אחיזה מטפיזית. המת בקברו אינו אוחז בדבר ואף על-פי כן, קבורת משפחת האבות באחוזת קבר נרכשת בארץ ישראל, היא מעשה של אחיזה, עוגן אחיזה ראשון בארץ.
"ושבו אליך בכל לבבם"
מן הפסוק בתפילה שהתפלל המלך שלמה בחנוכת המקדש למד התלמוד [ברכות ל', א'] את ערכה של האחיזה המטפיזית בארץ ישראל גם כאשר להוותנו אין האומה יושבת בה בעוונותיה ישיבה של ממש, ישיבה פיזית. "וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אֲשֶׁר שָׁבוּ אֹתָם
וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ" [מלכים א', מ"ח, ח']. היה עומד בחוץ לארץ - יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל. היה עומד בארץ ישראל - יכוין את לבו כנגד ירושלים. היה עומד בירושלים - יכוין את לבו כנגד בית המקדש. היה עומד בבית המקדש - יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים, היה עומד בבית קדשי הקדשים - יכוין את לבו כנגד בית הכפורת; היה עומד אחורי בית הכפורת - יראה עצמו כאילו לפני הכפורת; נמצא: עומד במזרח - מחזיר פניו למערב, במערב - מחזיר פניו למזרח, בדרום - מחזיר פניו לצפון, בצפון - מחזיר פניו לדרום...", ואפילו מי שראייתו לקויה, "סומא, ומי שאינו יכול לכוין את הרוחות - יכוין לבו כנגד אביו שבשמים... נמצאו כל ישראל מכוונין את לבם למקום אחד".
כשם שנמצאו כל ישראל מכוונים ליבם למקום אחד בחייהם, נקבע המנהג שגם במותם, בכל מקום שבגולה, ייקברו כשפניהם אל עבר ארץ ישראל. ה"חתם סופר" באחת מתשובותיו שנשלחו לכלל ישראל מברטיסלבה במאה התשע-עשרה, אומר: "והנה כשאנו רוצים לנסוע לארץ הקדש ממדינתינו כשאנחנו מפוזרים באירופה, יש לפנינו ב' דרכים, או נסוע מצפון לדרום עד הים האמצעי (התיכון) ומשם למזרח לארץ ישראל או נוסע ממערב למזרח לקונסטאנדינא ומשם הופך פניו לדרום ובא לארץ ישראל" - כך בחיים, כשעולים פיזית לארץ הקודש וכך אחר הרף העין האחרון "נכון לקבור
או ראשו לצפון ורגלים לדרום... או ראשו למערב ורגליו למזרח" - זאת האחיזה המטפיזית של הגולים הרחוקים, החיים והמתים בארצות האומות שנמצאו כולם מכוונים ליבם למקום אחד, בחייהם ובמותם, וקיימו בזה מצוות אחיזה בארץ ישראל על-פי מורשת אברהם שבכה את שרה והוריש לנו הדמעה הזאת כמקור נובע של אחיזה בארץ ישראל שיש בה שאר-רוח וחוכמה וזקיפות הקומה.