החדשות, טובות. הספין האחרון של פינקלשטיין גרם ללקוחות שלו יותר נזק מתועלת. תמונת המצב של מפת המנדטים, כפי שהיא עולה מן הסקר של מינה צמח (שודר ב
"אולפן שישי" של ערוץ 2), משנה את מאזן הכוחות. התמונה הזו פותחת פתח לשינוי גורף של תוצאות הבחירות, ומינוף מלא של המחנה הציוני-חילוני. הפוטנציאל כבר שם, הוא נולד. אפשר סוף כל סוף לומר כאן משפט שלם בלי להוסיף "בעזרת השם". הפוטנציאל כבר כאן ומימושו אינו בידי שמיים, הוא בידינו אנו. כאן ועכשיו.
מנדטים באריזה מחוץ לקופסה
על בסיס של מחשבה מחוץ לקופסה, אם מסדרים את חלוקת המנדטים לפי הסקר באופן מעט שונה מן המקובל, מגלים את התמונה הבאה:
- 80 מנדטים ציוניים (ימין חילוני 34, שמאל חילוני 46)
- 16 מנדטים דתיים (11 שס, 5 אנטי ציוניים)
- 10 מנדטים ערביים (חלק ממלכתיים וחלק ממש לא)
- 11 מנדטים מתנחלים (9 משיחיים, 2 גזעניים)
מהתבוננות בחלוקה השונה הזו, שלא על-פי התבניות התפיסתיות לפיהן הורגלנו לחשוב על-ידי פינקלשטיינים למיניהם, מתגלות שתי תמונות שוברות שוויון. התמונות הללו קיימות במציאות הנוכחית, אך הן מוסתרות "מאחורי העץ" של החשיבה המודולרית בתבניות של: ימין-מרכז-שמאל.
והנה להלן, שתיים (מתוך מגוון האפשרויות), הגלומות בהתבוננות על אותם נתונים, באמצעות משקפיים בעלי מסגרות שונות מן הקונבנציה של "ימין"-"מרכז" ו-"שמאל". התמונה הראשונה היא זו של
"גוש 46".
תמונה שוברת שוויון מספר 1:
גוש מרכז-שמאל עם 46 מנדטים
חיבור אריתמטי נטו, של כל המפלגות המוכרות מצע אידיאולוגי של "מרכז" או "שמאל", מייצר גוש חוסם מול הליכוד-ביתנו. שני ספינים עשה ארתור פינקלשטיין (בינתיים) על הבוחר הישראלי, ובעבור כל אחד מהם הוא קיבל את התוצאה ההפוכה מכפי שציפה לקבל.
הספין הראשון היה האיחוד בין נתניהו וליברמן. השניים האלה מתעבים איש את רעהו "רק" קצת פחות מאשר הם מתעבים את האפשרות של אובדן השלטון. בכוונת מכוון לא נאמר כאן איחוד בין "הליכוד" ל"ישראל ביתנו", משום שאיחוד כזה בין מפלגות הוא חסר סיכוי לחלוטין. זהו ספין אלקטורלי ותו לא. מטבעם של ספינים, שהם מצליחים מאוד או נכשלים מאוד. אין אמצע. הספין הזה נכשל כישלון חרוץ, והמחיר שאותו ישלמו השניים כבר כתוב על הקיר.
ההיסטריה שנולדה כתוצאה מכישלון הספין הראשון, הולידה את השני. הספין השני היה העלאת הנושא הביטחוני-מדיני והדגשת הניסיון של הטרויקה נתניהו-ליברמן-ברק אל מול יתר המתמודדים מולם. הספין הזה הוביל למבצע צבאי לסיכול, והוליד
ביזיון מדיני ו
חרפה דיפלומטית. כך נולדה הבדיחה על
"דיפלומט ואנליטיקן רוכבים על פיל", וכך נעלמו עוד כמה מנדטים מעקומת הגרף של "הליכוד-ביתנו".
תשובת הבוחר הישראלי לפינקלשטיין: "מספין לספין את לקוחותיך נקטין".
תמונה שוברת שוויון מספר 2:
גוש ציוני-חילוני עם 80 מנדטים
תמונת החיבור בין הגוש הציוני של מרכז-שמאל עם 46 מנדטים, מאפשרת הרחבת התמונה אל עבר כל המחנה הציוני-חילוני (למרות הנטיות המסורתיות בתוך הליכוד). במידה שהאיחוד בין הליכוד וישראל ביתנו יחזיק מעמד, מעבר למהמורות הנוכחיות, ולמרות קיומן של סיבות רבות לקרע של האיחוד הזה עוד לפני הבחירות, ייתכן מצב של יצירת גוש ציוני-חילוני (עם נגיעות מסורתיות), עד לכדי גוש של 80 מנדטים.
הזוי, נכון? מה לגבי חבורת המרוץ לחברון (ישראל כ"ץ,
אופיר אקוניס,
זאב אלקין, מירי רגב,
ציפי חוטובלי,
יריב לוין ודומיהם)? כל בר-דעת ישאל מיד, מה לחבורת המרוץ לחברון עם אנשי מרצ כמו הורוביץ, גילאון וגלאון? התשובה פשוטה יותר מכפי שניתן לדמיין. ההקצנה של חבורת המרוץ לחברון נובעת מתלות פנים-מפלגתית בפייגליניזם. בהינתן שהם יוכלו להשתחרר מלפיתת החנק של הלאומנות, מעטים מהם יבחרו להשתעבד למודל הזה מרצון. ולאלו שיבחרו בשעבוד להתנחלויות, פתוחה הדרך למושבים באופוזיציה לצד
נפתלי בנט ואיחוד הגזע הכהניסטי של אלדד ובן-ארי.
ראיתם כבר פוליטיקאי אחד או שניים עד כה, כדי לדעת בוודאות שמעל לכל ספק, חבורת המרוץ לחברון תבחר (ללא שום היסוס), בקואליציה של 80, על פני אופוזיציה פייגליניסטית-כהניסטית מוכת הזיה של הקמת בית המקדש השלישי. מלבד ציר אלקין-פייגלין, אף מתמודד במרוץ לחברון לא יבחר בחירה חופשית במחלת אבעבועות כתומות, שיקשטו את מפת הארץ, בדמות התנחלויות על גבעות הטרשים של יו"ש (ועזה).
איחוד ציוני של 80 מנדטים, מייצר הזדמנות פז (אולי אחרונה) לעצב את ישראל כמדינה ציונית-דמוקרטית, יהודית-ליברלית-חילונית, עם צדק חברתי כלפי פנים וצדק לאומי כלפי חוץ, המבוסס על דיאלוג של הרוב מתוך כבוד ושיתוף המיעוט. זו כנראה ההזדמנות האחרונה לפני שישראל תהפוך לתיאוקרטיה הלומת לאומנות-גזענית המשלבת פוסט-ליברליזציה כלכלית דורסנית ומשועבדת למכבש ההון-שלטון.
קמפיין ה-46! למה בעצם לא?
הסיבה היחידה בעטיה לא מתרחשות כעת פעולות ממשיות בכיוון הזה, נובעת משתי סיבות עיקריות, אחת שקרית ואחת אמיתית. הסיבה הראשונה (השקרית), מבוססת על הטענה לפיה ישנם הבדלים אידיאולוגיים בין הקבוצות המתמודדות על המנדטים בגוש ה-46.
להוציא את מרצ, אצל כל היתר (החל מהעבודה, דרך קדימה, לפיד ולבני, וכלה באהוד ברק), השוני העיקרי הוא בזהות המוביל ובדינמיקות והזרמים הפנימיים של יחסים אישיים ובינאישיים בין החברים לבין עצמם. בדיון האידיאולוגי האחרון במפלגת העבודה, הייתי ציר בעצמי לוועידה. היו לי אז הרבה יותר שערות על הראש והרבה פחות שערות על החזה.
אין עניין מהותי בביסוס הטענה שהבדלי ה"אידיאולוגיה" בין הרשימות הללו דומים להבדלים בין האצבעות בכף היד. זו עובדה שכל מי שעיניו בראשו ואינו כבול בהסדר הון-שלטון עם אחת המפלגות הללו - יבחין בכך בנקל. יחימוביץ' הולכת על הפן החברתי. לפיד על הפן האזרחי. ברק על הקו הביטחוני. לבני על הקו המדיני. אותה הגברת, עם אותה האדרת, בארבע גרסאות דומות עד כדי זהות. יטענו שיש הבדל? אדרבה - ההבדל מפרה ולא מפריד.
חשוב להבהיר כי הדרך ליצירת תמונה מספר 2 (גוש ציוני-חילוני), עוברת בהכרח דרך יצירת תמונה מספר 1. וזאת, משום שבהיעדר איחוד בגוש המרכז-שמאל, אין שום סיכוי להגיע למעמד בו הנשיא מטיל את הקמת הממשלה הבאה על המרכז-שמאל, ולפיכך, כל עוד איחוד כזה לא מתקיים, אין בסיס בכלל לאלץ את הימין לחבור לגוש של 80.
אם לא די בכך שבהיעדר איחוד בגוש ה-46, לא יהיה איחוד של גוש ה-80, כמובן שבהיעדר איחוד בגוש ה-46, לא תהיה לנשיא המדינה שום אפשרות אחרת מלבד הטלת תפקיד הקמת הממשלה הבאה על מועמד הליכוד-ביתנו. במקרה כזה, הקואליציה הבאה תהיה דומה מאוד לקואליציה היוצאת, עם תוספות של עלי תאנה בדמות "העבודה" או "לפיד" או שניהם גם יחד.
מכאן, שהיחידים שהם בעלי אינטרס להקמת גוש ה-46, ולאחריו גוש ה-80, הם אזרחי ישראל ולא המפלגות החברות בגוש. הן ימצאו את עצמן בקואליציה ממילא, בכל מקרה. לפיד אינו מכחיש.
יחימוביץ' אינה מכחישה. אם המצביעים לא יכפו על המפלגות בגוש ה-46 להתאחד, המפלגות עצמן לא יעשו זאת, והציבור יקבל שוב קואליציה של טרור כלכלי, מדיני וביטחוני.
איך גורמים לקמפיין ה-46 לקרות?
דרך אחת היא לפנות בקריאה נרגשת למנהיגי הציבור במפלגות של גוש ה-46, ולפרוט על מיתרי ליבם, על האידיאולוגיה (חחח), ואפילו לדבר איתם ציונות וחזון (פעמיים חחח). אפשר גם לומר להם כך: "ציפי, שלי, יאיר, אהוד, זהבה - הדבר היחיד המפריד בין ישראל לעתידה הוא לא נתניהו, אלא האגו שלכם"...
אפשר. משמעותה של פנייה כזו היא מסירת החובה להחליט בהתאם לרצון והצורך של הציבור - לידי אנשים שעניינם הוא בעיקר באגו של עצמם. אפשר, אך לא מומלץ.
דרך אחרת, עדיפה בעיני, היא לאלץ אותם. איך מאלצים פוליטיקאי? לחץ ציבורי (כמקל), ותגמול (כגזר). ארבע אימהות הוציאו את צה"ל מלבנון. משפחה אחת דבקה במטרה סחפה אחריה מדינה שלמה והחזירה הביתה חייל חטוף.
46 מנדטים יכולים לאלץ חמישה בעלי אגו לשלב ידיים למען טובת הכלל. השיטה פשוטה. כל אדם המצביע לאחת מחמש המפלגות בגוש ה-46, מתחייב, שלא יצביע למפלגה אלא אם המפלגה תכריז עד 31.12.2012 על ריצה במסגרת גוש 46.
הבחירות בקלפי יהוו את הפריימריז הגדולים ביותר והדמוקרטיים ביותר שהיו כאן אי פעם. 46 מנדטים ייבחרו, כל אחד במפלגה לפי ראות עיניו, ומנהיג המפלגה הגדולה ביותר יהפוך באופן אוטומטי להיות מועמד הגוש לראשות הממשלה. כך ימסרו כל ראשי המפלגות בגוש את ההחלטה לידי בעלי הבית האמיתיים, ויקיימו את רצון הבוחר.