אומרים שלא קוראים ספרים. אומרים שהצעירים לא קוראים ספרים. אומרים שספרים מוכרים במבצע כמו נעליים או בגדים. אצלי, ספרים הולכים לאיבוד. גיליתי את הדבר לפני שנים - ספרים טובים יוצאים מספרייתי ולא חוזרים. הם מוצאים בית טוב, אני בטוח, אבל זה לא הבית שלי.
פעם, לפני שנים, חלתה בת של ידידים במחלה לא קשה אבל ממושכת והייתה מרותקת למיטתה המשעממת ימים רבים. נחלצתי לעזרה ומספר ספרים פרשו זמנית מן הספריה שלי והגיעו אל הכוננית שלה. פרשו זמנית ו...לא חזרו. גיליתי על המדפים את החללים הריקים.
לא הייתי ספרן מסודר והספרים לא נרשמו כפי שייקים נוהגים (אינני) ואף לא ידעתי אלו ספרים לחפש. הנערה יצאה מבית החולים ו
חיש קל יצאה גם מן הארץ וההורים משכו בכתפיים בחוסר אונים.
ואז, צץ בראשי רעיון: פנקס.
לקחתי פנקס קו-הי-נור פשוט, מאלה ששימשו אותי לעבודה ככתב בבתי המשפט, והנחתי אותו בפינה חשוכה בארון הספרים. לא נסתר, אך גם לא בולט. סתם פנקס. והתחלתי לרשום בשקדנות מי מקבל, מי לוקח וכמובן, מי מחזיר.
אם אפשר לדבר על השקעות, הרי הפנקס הזה היה ההשקעה הפיננסית הטובה ביותר שלי עד עתה, מה גם שקבלתי אותו מן המערכת בחינם. עיינתי בו עתה, עם כתיבת הרשימה הזאת ומצאתי שרק שני ספרים לא הוחזרו - אחד עדיין בהשאלה מרצון ואחד בהשאלה לא מרצון. עם השואלת הזאת עוד אבוא חשבון.
פנקס צהוב כריכה הוא ספר הספרים שלי. יעיל ומועיל.