שבוע לפני החלטת כ"ט בנובמבר של הפלשתינים קלע שחקן כדורסל אלמוני באחת מליגות המכללות הנמוכות בארה"ב 138 נקודות במשחק אחד בקובעו שיא של כל הזמנים בעולם הכדורסל. כך הפך לכוכב שכולם מהללים בהציבו רף שקשה יהיה לעבור בעתיד, אם בכלל.
138 הוא מספר המדינות שאישרו את פלשתין כמדינה משקיפה לא חברה באו"ם. מולן הצביעו 9 נגד. בספורט, הפרש אסטרונומי הוא ביטוי ברור לחולשת הצד המובס ולא יעזרו התירוצים על הרכב חסר או פצועים. התוצאה הסופית היא הקובעת והיא שנרשמת. כך גם במקרה הזה של החלטת עצרת האו"ם. ישראל ספגה מפלה מדינית קשה וכל ההסברים שההחלטה לא משנה דבר בשטח ולא תקדם במאומה את הפתרון של הסכסוך שלנו הם בגדר ניסיונות לקרר את כאבי המכה.
לא חלפה שעה מרגע שנדמו מחיאות הכפיים באולם העצרת בניו-יורק וראש הממשלה נתניהו כבר הבהיר כי בהליכתם לאו"ם הפרו הפלשתינים את ההסכמים עם ישראל, "וישראל תגיב על כך בהתאם". לא חלפה עוד יממה ופורסם על ההחלטה לאשר תוכניות של בניית אלפי יחידות דיור ביו"ש וירושלים. בכך הראנו לפלשתינים ולעולם כי אתנו לא מתעסקים: אתם נוקטים בצעדים חד-צדדיים אז גם אנחנו לא פראיירים. אף אחד באו"ם, כולל המעטים שתמכו בנו, לא יגיד לנו היכן ומתי נבנה ונתיישב.
עכשיו כל אחד מאתנו צריך לשאול את עצמו את השאלה הבאה: האם לממשלת ישראל יש מדיניות התיישבות מסודרת ומתוכננת מראש או שהיא שולפת מהמותן בתגובה להתנהגות הצד השני. כי אחת משתיים: או שבונים כל הזמן כי זה תואם את האידיאולוגיה של הממשלה ואז לא צריך להמתין לשעת כושר כדי לעשות זאת או שלא בונים כדי להותיר מרווחי תמרון במסגרת המשא-ומתן שכולם מדברים בו אבל לא עושים דבר. בהחלטה הנוכחית אין לא זה ולא זה.
בחודשים האחרונים הצטיין משרד החוץ שלנו בהנהגתו של
אביגדור ליברמן בהפרחת איומים לגבות מחיר גבוה מאבו מאזן, כולל הפלת שלטון וביטול הרשות הפלשתינית, אם יפנה לאו"ם כפי שהצהיר לא אחת במהלך השנה האחרונה. ימים ספורים לפני הכינוס באו"ם פרסם המשרד מסמך רקע בו ההערכה כי מעמדו של אבו מאזן מעורער בציבור הפלשתיני וכי האופציה היחידה היא הפלתו. "אופציה אחרת, של הכלה או תגובה רכה, פירושה הרמת דגל לבן והודאה באי יכולתה של ההנהגה הישראלית להתמודד עם האתגר". מעניין עם בעיני ראשי משרד החוץ ההחלטה על הבניה היא "הכלה או תגובה רכה" או שצריך להמשיך לחפש אופציות "קשות". יותר סביר לחשוב כי את אנשי המשרד, שוודאי נכלמים מתוצאות ההצבעה באו"ם, צריכה להטריד התובנה הבאה: האם בשביל להתהדר בתמיכתן של מיקרונזיה, הידידה הבלתי נלאית שלנו, ושל מדינות בסדר גודלן של איי מרשל, פלאו ונאורו, שאותן יש לחפש במפה בזכוכית מגדלת, צריך לקיים מערך דיפלומטי של עשרות רבות של נציגויות הפזורות ברחבי העולם בהן משרתים מאות דיפלומטים שכל תפקידם למנוע תוצאה כזו? ארה"ב שעמדה לצדנו בהצבעה זו, כמו ברבות אחרות, לא זקוקה לחוות הדעת של משרד החוץ שלנו וזה לא מהיום.
משחק המוחות טוב יעשו מנהיגנו אם לא יאמצו עתה את שני מטבעות הלשון של
דוד בן-גוריון על או"ם שמום ו"לא חשוב מה אומרים הגויים, חשוב מה עושים היהודים". אלה נועדו בזמנם להפיח רוח רעננה במפרשי הדור שלאחר הקמת המדינה. צפצוף על משמעויותיה ארוכות הטווח של החלטת האו"ם הנוכחית עלול להתברר כמקח טעות שיתווסף לטעויות בהערכת כוונותיו ויכולותיו של אבו מאזן שגם בימי מבצע "עמוד ענן" המשיך להיות לא רלוונטי בירושלים. למרות שהבחירות אצלנו בפתח והנטייה הטבעית היא להציג עמדות קשוחות, של עמידה על האינטרסים שלנו ולא התקפלויות בפני הגויים, מוטב לזכור כי בידי הפלשתינים יש מהיום קלף שלא היה להם קודם: טריטוריה שגבולותיה הוכרו על-ידי האו"ם והם יכולים לגרור את ישראל עקב מעשינו בהם לכל מיני פורומים וארגונים בהם ידינו לרוב איננה על העליונה. הטרטור הזה עלול להפוך את המדיניות הישראלית לעוד יותר פגיעה מאשר כיום.
אם נרצה או לא נרצה להודות בכך שמצבנו הורע בעקבות החלטת האו"ם. יהיו שיאמרו כי מצבנו באו"ם מעולם לא היה משופר ובכל זאת התקיימנו לא רע ולכן אין שום סכנה בהחלטה לבנות את 3000 יחידות דיור חדשות. האמת היא שעד שאלה יוקמו, אם בכלל, יחלוף זמן לא קצר. אבל בינתיים אנו במוקד של גינויים מכל צד כולל ידידתנו ארה"ב. אומנם הסטירות הללו מעולם לא נעמו לנו אבל גם לא כאבו במיוחד ולכן אפשר לחיות אתן. מי שסבור כך מאמין כי זה סוג של מזוכיזם שנגזר עלינו.
חשיבה כזו היא מוטעית לאורך זמן ועלולה להתפוצץ לנו בפרצוף בכאב גדול. הרי יתכן ובפעם הבאה לא יהיו לנו גם את 9 התומכות של היום ואז מה? בין 138 המדינות שהיו נגדנו הפעם יש רבות עמן אנו סוחרים ומקיימים קשרים כלכליים, צבאיים, מדעיים, תרבותיים המאפשרים לנו, בין השאר, לקיים את רמת החיים שלנו. הן לא אוהבות מה שאנו עושים בשטחים.
אז מה עושים? במקום לנסות לשכנע כל הזמן כי אנו צודקים, כי אנו רוצים שלום וכי אין אם מי לדבר, אולי לשם שינוי נהיה גם חכמים. נדמה כי כבר הרבה שנים לא ניסינו את האופציה הזו. במקום להתקוטט עם כל העולם הבה נחליף דיסקט ונאמץ אסטרטגיה שמבוססת על משחק המוחות, שח. במשחק זה אתה שואף לנצח בייזום מהלכים בהם אתה לעתים קרובות מקריב צריח, רץ, סוס ואפילו מלכה, כדי לקדם את מטרתך להשיג שחמט. המטרה הסופית היא תכלית כל המשחק ולא מה שקורה בדרך.
אימוץ עקרונות המשחק הזה - בו כידוע היהודים תמיד הצטיינו - לזירת המאבק בינינו לבין הפלשתינים עשוי להניב תוצאות חיוביות מבחינתנו. ישראל "תקריב צריח" ותצהיר כי היא מוכנה לשקול הקפאת הבנייה בשטחים, שהוא התנאי של הפלשתינים לניהול המשא-ומתן, והם יצהירו כי הם מכירים במדינת ישראל כמדינת העם היהודי וכי הם מדברים גם בשם החמאס השולט בעזה וכל הסכם יחייב גם אותם. התשובות לשתי השאלות יבהירו את הסיכויים בהמשך המשחק.
אין כאן סכנה לפגיעה באינטרס ישראלי ממשי למעט הוויתור על ערך הצהרתי ולמעשה המטרה שלנו היא לחשוף את עמדות הפלשתינים כבר במהלכים הראשונים. לאחריהם יהיה הרבה יותר קל להציג ולהסביר לעולם מה שורשיו של הסכסוך במיוחד לאלה שעד היום גם לא רצו לדעת. לאלה ולאלה נזכיר כי החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 דיברה על הקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית, החלטה שאותה דחו הפלשתינים ומדינות ערב ושאותה ביקש עתה אבו מאזן לתקן. אני מאמין כי שיטת הזזת הכלים ההדדית על שולחן המשחק היא האופציה היחידה להתקדם ליציאה מהמבוי הסתום. גם במקרה כזה אינני משוכנע שהמשחק לא יסתיים לבסוף בתיקו, כלומר מה שהיה הוא שיהיה. אבל אז לפחות לא נמשיך להיות ברווז נייח במטווח שהכול נהנים ליידות בו מכל הבא ליד.