אחרי שקברניטי ארה"ב הכניסו את ארצם למלכודת מלחמת הביש בעירק ובאפגניסטן, הם מנסים כבר שמונה שנים להיחלץ ממנה בעזרת גנרלים שנכשלו בזה אחר זה. פיקחות בוגרי וסט-פוינט הצבאית כנראה לא מספיקה אם אין מאחוריה חוכמה של כושר חשיבה אסטרטגית.
קברניטים אלה הנחילו גם לראש ממשלתנו מלכודת משלו, כשנאלץ לדקלם את הצעתו של "שתי מדינות לשני עמים". ההמשך לא איחר לבוא: דרישה להקפיא בנייה לעשרה חודשים מעבר לקו הירוק, וכשזה הצליח להם - אם כי ללא תוצאות של "קידום השלום" - דרישה להאריך את ההקפאה לעוד שלושה חודשים. כשזה לא הצליח להם - שילחו את תום פרידמן לגדף אותנו בתקשורת ההמונית, ולהציג את
בנימין נתניהו כ"סרבן שלום", המחפש תירוצים למה לא לדבר עם אבו-מאזן, שסירב להגיע לשיחות גם בזמן שהבנייה בהתנחלויות הוקפאה.
תוכנית לחשיפת סרבני השלום
קברניטי אירופה, שהיו משתפי-פעולה פאסיביים עם רוצחי היהודים בעבר, החליטו הפעם להיות פעילים בדחיקת ישראל לפינה עם החלטת האו"ם לשדרג את מעמד הרש"פ, שמנהיגיה מיהרו - בדיוק כפי שחזיתי בנייר הקודם שלי - לנצל את השדרוג לקבלת מעמד של "מדינה תחת כיבוש". אין פלא שקיבלנו מטר גידופים מכל "ידידינו", כשממשלת ישראל הגיבה על שבירת הכלים של אבו-מאזן בהחלטה לחידוש הבנייה בהתנחלויות.
לפיקחות של מהלך זה אין כל הוכחה, כאשר אפשר היה להימנע מראש מכל התסבוכת, במהלך שהצעתי לראש הממשלה: כדי לא להיות "סרבן שלום", תודיע על הסכמתך לתוכנית נשיאי ארה"ב על "פתרון שתי המדינות - אחת יהודית ושנייה פלשתינית - החיות בשלום ובביטחון זו לצד זו", שאם הערבים רוצים לדון עליה תיכנס למשא-ומתן כיצד להגשים אותה. וזה בתנאי שיבואו למשא-ומתן בידיים נקיות, לאחר שיפסיקו את ההסתה הגזענית נגד ישראל והיהודים בתקשורת ההמונים שלהם.
מהפרדיגמה שבניתי לתגובה צפויה של הערבים, היה ברור לי שהם יסרבו במוצהר לבוא לשיחות תחת הגדרה כנ"ל, ואז היו מגלים בבירור מי הם סרבני השלום, ומשחררים את ישראל מלהמציא תירוצים פיקחים להמשך המדיניות הציונית ביהודה ושומרון.
להציב בחזית את דוח אדמונד לוי
בהבדל מהחיפוי הקרימינלי במגינים אנושיים של הטרור הפלשתיני, על ישראל להציג מייד בחזית טיעוניה את החיפוי הלגיטימי של דוח השופט אדמונד לוי, ולהעביר את הוויכוח על מעמדנו ביו"ש למישור המשפטי, שארצות הדמוקרטיה לא יוכלו להתחמק מהתייחסות אליו.
התחמקות ממשלת ישראל מלאמץ דוח זה עד היום, גם בחקיקה מתאימה, היא מחדל שלא יסולח. מחדל לא פחות חמור הוא - בהענקת מחוות מיותרות לחמאס המופיע כמנצח בעולם הערבי, ומתן מעמד של בורר עליון לראש "האחים המוסלמים" במצרים, השותף לאידיאולוגיה הגזענית שלהם. גם את המחווה של אישור להעברת כסף לחמאס אפשר היה להגביל לכסף ישראלי בלבד, ולא לאפשר העברת דולרים שכמחציתם ינוצלו לחידוש מלאי אמצעי הלחימה שלהם.
הגיע הזמן שהשכל היהודי, שכל כך הצטיין במדע ובטכנולוגיה, יתחיל לפעול גם בתכנון האסטרטגיה הדרושה לקיום המדינה.