כלל חשוב בעבודתי כמדריך במסגרת חינוכית לנערים מיוחדים למדתי בעקבות פרויקט חונכות אותו ביצעתי לפני 17 שנה, בו הוטל עלי להגיע לביתו של אדם שאיבד במהלך חייו את מאור עיניו ולארח לו חברה.
היה זה אדם בשנות ה-30 לחייו, שבשל העיוורון ובשל קשיים חברתיים אחרים מהם סבל טרם נפגע מאור עיניו, נמנע כמעט לחלוטין ממגע עם בני אדם, פרט לקשר שהיה לו עם משפחתו הקרובה. תארו לעצמכם איך זה לחיות כל החיים ללא מאור עיניים, סגורים ומסוגרים בתוך הבית ומחוברים 24 שעות ביממה לעולם באמצעות הטלוויזיה והרדיו הביתי בלבד. אגב... את מחלת הנפש של אחותו כבר הזכרתי?
ידעתי שלוקח זמן לשבור את הקרח בקשר הנרקם בין אנשים זרים, ובמיוחד כשהחיבור נעשה באופן מלאכותי, אך אצלנו, כך לפחות חשבתי, נשאר הקרח קפוא עד סוף שנת החונכות.
לא ידעתי אף פעם אם אני רצוי בביתו. בתחילת המפגשים הוא דיבר איתי ללא מילות הקדמה כגון: שלום, מה נשמע, איך הייתה הדרך? וחתימת המפגשים בינינו נעשתה תמיד באמצעות מילה אחת קצרה מהירה וסמכותית שבאה בפתאומיות: "שלום!". מילה זו, אשר יצאה מפיו, הותירה רושם כי הפולט אותה נפטר ממשימה מייגעת.
הוא דיבר תמיד בפנים קפואות שאינן מסגירות רגשות. היו גם ויכוחים פוליטיים בינינו, בהם הרגשתי שמבחינתו אינני מציאותי ואינני מבין כלום (ובדיעבד, לאחר 17 שנה אני יכול להודות שהוא גם צדק). ולא הערכתי מספיק את הפעם היחידה בה הוא נפתח וסיפר על הקשיים החברתיים שהיו לו בבית הספר, טרם נפגע מאור עיניו.
למעשה, את הפגישות בינינו החזיקה המשימה אותה יזמתי, אשר עזרה לו להתמודד עם קריאת כתב הברייל. קראנו במשך שנה את אותו הספר - הוא בהוצאת כתב הברייל ואני בהוצאה הרגילה (שהרי אינני בקיא בכתב העיוורים). כך תיקנתי אותו כל עוד היה צורך בכך, ולקראת סוף השנה המשימה הוגדרה בהצלחה כאשר סיימנו את הסיפור, לא לפני שהוא החל לקרוא באופן שוטף ומהיר.
למעשה יכולתי לראות בהתמדה שלו כמעין סוג של יחס חיובי לפגישות שלנו, אך אז הייתי עיוור לכך. פגישה מוצלחת נחשבה בעיניי רק כאשר הייתי מצליח להצחיק אותו (קרה מדי פעם) ולראות לרגע שינוי בתבנית הרצינית והקפואה שעל פניו.
בתום פרויקט החונכות הבנתי שלא אראה אותו שוב. לא שמעתי ממנו תודה או מילים מיוחדות של פרידה. במענה למילות הפרידה שלי רק שמעתי משהו בנוסח: "בסדר, בסדר" (כאילו אני מעיק עליו והוא רוצה שאלך), והכל הסתיים שוב במילת השלום שהגיעה בפתאומיות. אותו השלום הקצר, המהיר והסמכותי שלו.
עברו כמה שבועות, הגיעה תקופת החגים ופתאום אני שומע צלצול בטלפון. על הצג מספר לא מוכר, אך את הקול המברך אותי בברכת חג שמח היה קל יותר לזהות. הייתי בהלם, הבנתי עד כמה הייתי משמעותי עבורו והקשר בינינו מאז כמובן לא נותק.
כיום...
בעבודתי כיום במסגרת החינוכית לנוער המיוחד, אני משתדל לזכור את הכלל אותו למדתי בפרויקט החונכות ולתת יחס חם גם לאלו שפחות יודעים לדרוש אותו, ולאלו שפחות מעניקים לנו, המדריכים, את הצורך שלנו בפידבק חיובי ובהוקרה על מעשינו. אני יודע להעריך יותר סימנים קלים של קירבה כמו: חיוך בלתי צפוי, צחוק, ואף רכישת אמון אותה גיליתי אצל אחד מתלמידיי, כאשר הוא החל להרשות לעצמו (בניגוד לטבעו) לדרוש ממני סרט או וופלה (גם אם אינני יכול להיענות לבקשתו).
כשהוא פונה אלי בצורה מסכנה, אני אף מעודדו ודורש ממנו לחזור על בקשתו בצורה קצת יותר סמכותית; אני דורש ממנו, למשל, לחזור אחריי בקול קצת יותר בוטח על בקשות מהסוג: "עמוס!!! לא קיבלתי תה", או כשהוא מנצח במשחק אני מבקש ממנו לקרוא בקול: "יש!" ואף לחקות אותי בביצוע תנועת יד לביטוי השמחה.
השינויים באים לאט-לאט. פתאום הוא התחיל לספר לי דברים שקורים לו (אם כי זה קורה לעיתים רחוקות). בשלב מאוחר יותר שמתי לב שהוא תמיד מחכה לי כדי לרדת איתי לחדר האוכל, ואני מתמלא בשמחה מעצם העניין שהוא מראה סימנים של קירבה, ומכך שהוא החל להרשות לעצמו לבקש ולדרוש דברים אותם הוא רוצה ואותם לא העז לדרוש בעבר. (פעם הייתי בשוק של ממש כשביקשתי ממנו לזרוק כוס פלסטיק ריקה לפח והוא ענה לי בתמימות: "זרוק אתה". למרות שלא ויתרתי לו, מאוד נהניתי מהתגובה הלא צפויה, אך גם נשמתי לרווחה שתגובה מסוג זה לא חזרה על עצמה).
למעשה, בנוסף לעבודה עם רוב הנערים שהינם תוססים, יודעים להחצין את רגשותיהם ולדרוש את המגיע להם, ניתנה לי גם הזכות להיות המלאך הטוב של אותם הנערים השקטים, ואולי אף להיות אחד מהאנשים המשמעותיים ביותר בחייהם, גם ללא קבלת פידבק חיובי כלשהו מהם בהווה ולפעמים גם ללא קבלת פידבק מהם לעולם...