בוקר סטנדרטי במדינת ישראל, השמש מתמקמת לה לעוד יום עבודה, ואת פניו של קורא העיתונים הישראלי מקדמות בברכה הכותרות: "קובי פרץ נחקר בחשד להעלמת מס", "יהודה ברקן חשוד בהעלמת מס במאות אלפים" והיד עוד נטויה.
לא בשד העדתי עוסק הפעם הדיון, לא במדד הפופולריות או בת הזוג האחרונה. את מקומם של מדורי הרכילות תפס המדור הפלילי. אותם אמנים ידועים, מצטרפים כעת לשורה ארוכה של אזרחים הנחשדים בהעלמות מס.
העלמת מס היא תופעה שהולכת וצוברת תאוצה. מדובר במצב בו אנשים אינם משלמים לרשות המיסים את מס ההכנסה או לא משלמים אותו במלואו, על-ידי מסירת הצהרות בעלות נתונים פיקטיביים.
"כן, לדפוק את המערכת!"
לצערנו, העבירה על החוק אינה דבר חדש, אולם תופעה זו מיוחדת בכך שחלק ניכר מהציבור אינו חש מתוסכל בהיתקלו בכותרות ובמקרים כאלו - אלא להפך, הוא מעודד את אותם "חכמים" על הצלחתם במשימה הישראלית עתיקת-היומין: לדפוק את המערכת.
בעולם אידיאלי, שלא לומר אוטופי, כל אחד מצליח לדאוג לעצמו ולספק את מחסורו. בעולם מציאותי, שלא לומר ישראלי, המצב בשטח מדאיג מאוד: 20% מהמשפחות מוגדרות כעניות, יותר משליש מהילדים מוגדרים כעניים וקו העוני עולה גם בקרב המשפחות העובדות.
ננסה להבין מדוע הנתונים הללו, יחד עם תופעת העלמת המס, מתגבשים לכדי בעיית מדינה רצינית שמוטב וניתן עליה את הדעת.
העלמת מס? דפקת את החלש
ראשית, ידוע לכל כי מדינת ישראל היא עוף מוזר. בעולם המושגים וההגדרות, היא לא נופלת לקטגוריה ברורה של "ליברלית" או "סוציאל-דמוקרטית". במדינתנו, מדובר במעין גישת אמצע, מעין שעטנז של הפרטה לצד תקרת זכוכית. מחד-גיסא ניצבים שירותי התמיכה הסוציאליים הרבים, מאידך-גיסא יש ריכוזיות במשק והטבות לעשירון העליון.
לעניות דעתי, למרות קשרי ההון-שלטון והיעדר הגדרה חד-משמעית, אנו בפירוש נוטים יותר כמדינה למודל הסוציאל-דמוקרטי, הדוגל בהתערבות המדינה ובעזרה לחלש. העם, רובו ככולו תומך בכך, הן בסקרים, הן ברחשי הלב והן בדעת הקהל הגורפת באשר לחשיבות העניין החברתי - כפי שנוכחנו כולנו במחאה חובקת-עם שהתרחשה בקיץ דאשתקד.
אף על-פי כן, כשאותה נטייה לאומית נאלצת להיתרגם למעשים ולמספרים, העם מסרב להבין כי הכסף אותו דורשת רשות המיסים הינו חלק אינטגרלי ממסוגלות המדינה לתמוך בנזקקים ובוחר להעלים מס! אנשים טועים לחשוב שבכך שהם לא נותנים את כספם למדינה, הם "דופקים את המערכת". בפועל, הם דופקים את החלש! הניזוקים העקיפים מהעלמות המס הם ניצולת השואה מהקומה העליונה, הגמלאי הצולע שראינו במכולת, האם ל-12 ילדים, ואחרים.
לא עוד "כל אחד לביתו"
השינוי שצריך לקרות במדינה הוא בראש ובראשונה שינוי תפישתי לגבי הדרישות מאיתנו כאזרחים החיים במדינה בעלת אוריינטציה סוציאל-דמוקרטית. אין מציאות שנפגין בצומת בעד צדק חברתי אך באותה נשימה נסרב להפריש כספים! עם כל חוסר הנעימות הכרוך בלתת את כספנו ל"ידיים זרות", עלינו להבין כי כפי שאנו היום נותנים, מחר אנו עלולים להיות המקבלים.
תפישה חברתית היא לא רק סיסמאות, וכספי הביטוח הלאומי אינם גדלים על עצי השדרה אלא מגיעים מהעם ומוזרמים אל העם. הגיע הזמן שאנו כיחידה לאומית נתנער מהגישה הזו של "כל אחד לביתו" בפועל אך "כל ישראל חברים" בפה.
כאשר נעשה זאת, נוכל למנוע, חוץ מהכותרות של אותם אמנים המככבים בחדרי החקירות במקום בבמות הגנים, גם כותרות מעין "רשות המיסים מציעה: הקלות בתשלום המס למדווחים על הכנסות ונכסים". כאשר לא נעלים את הכספים הללו, המבטאים את הערבות ההדדית שלנו כעם, לא נזדקק לאירוניה זועקת בדמות שוחד לשם מוסר.