פעם, בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, היה ביטחונם האישי של אזרחי ישראל קשור בעיקר לסכנות חיצוניות. האם תהיה מלחמה עם מצרים או עם ירדן או סוריה, והאם יספיקו כוחו של העם ויכולותיו כדי לשרוד בסכסוך צבאי אלים. האופטימיות והתקוות של רוב אזרחי המדינה, נבעו מההכרה שמול מספרם הגדול של אויבינו, אנו מסוגלים להעמיד איכויות, נחישות, ובעיקר לכידות. הייתה הבנה כי ליהודים אין ברירה אלא לנצח, וכי האיכות היא המענה היחידי לנחיתות המספרית. מכך נבעה גם התקוה כי אחידות הגורל והצורך לממש איכויות במשותף יבטיחו סולידריות מירבית.
נושאי מחלוקת בעם לא חסרו כבר אז ומפלגות רבות הטיפו לפתרונות שונים לבעיות המשותפות. עם זאת, האיום הקיומי החיצוני מיתן את הקצוות וקבע סדר עדיפויות מוסכם על רוב האוכלוסיה. "אם ניתן לערבים לזרוק אותנו לים כפי שהם מכריזים, הם לא יבחינו בין אנשי 'מפא"י' ואנשי 'חרות'", נהג לומר לנו המחנך בבית הספר. ואכן, מדינת ישראל השקיעה עצמה בהבטחת ביטחון אזרחיה ובפיתוח איכויות - כלכליות, מדעיות וטכנולוגיות להבטחת צמיחתה. בתהליך המואץ הזה נעשו ודאי טעויות רבות, בצד ההצלחות שהרשימו את העולם כולו.
בחוכמה שלאחר מעשה אפשר לומר, שאילו ניתנה מוקדם יותר תשומת הלב לטעויות אלה, בעיקר בתחום החברתי, היו היום הדברים נראים אחרת. תהליכים חברתיים הרסניים רבים שהחלו באותה תקופה - לא נצפו, ואם כן - לא טופלו. נכתבו על כך הררי הסברים מלומדים. האם גם הופקו הלקחים? האם היום אנחנו כן יודעים לצפות תהליכים הרסניים?
ה"פושטקים" כסימן לבאות בשנים ההן הופיעה תופעת "הפושטקים". ספק פולקלור, ספק השפעת סרטים אמריקניים, אך בעיקר לידתה של אלימות חברתית, תמימה ולא מזיקה לכאורה אך בעלת פוטנציאל הרסני. "פושטקים" - צעירים ש"אינם יודעים להתנהג" ולא ראוי להימנות על חברתם, בועטים במוסכמות, לא מכבדים את הזולת ואת רכושו, ואפילו לא מזדהים עם מה ש"טוב למדינה". הורים ציקצקו על התופעה והזהירו את ילדיהם מלהתרועע איתם, אך רק מעטים ראו בה רמז לעומד לבוא.
האלימות הלכה והתרחבה. מישיבת הבטלה על הגדרות ברחובות הערים והצקה מילולית לעוברים ושבים, הם עברו עד מהרה לשליחת יד ברכוש זרים, שתיית אלכוהול וונדליזם ברכוש ציבורי. עבירה גררה עבירה. התהליך התקיים לא רק בשכבות מצוקה. היו גם "בני טובים" שטעם העיסוק בדברים אסורים שאין מקבלים עליהם עונשים וגינויים - קסם להם.
האלימות כלפי הזולת ומרחבו הפרטי לא נתקלו כמעט בגינוי ציבורי. פרשנים זקפו אותה למחלות ילדות של המדינה הצעירה וטענו כי בעתיד לא תהיה אלימות בין יהודים במדינה היהודית. מה ששיבש את התחזיות הללו היה, בין היתר, הרוח הגבית אשר הגיעה אל מפירי החוק מכיוון הממסד דווקא: עובדי ציבור, חברי מפלגות ואנשי שלטון מקומי החלו להעניק באופן גלוי "הטבות" לעצמם ולמקורביהם. הם קבעו נורמות חדשות ושימשו דוגמה לחיקוי - שמים בבוטות את האינטרס האישי והסקטוריאלי לפני הכללי.
מי שהיסס מול הפושטקים עמד עכשיו חסר אונים מול המוסדיים. המחסומים נפרצו והסולידריות הראשונית של החברה הישראלית החלה להיסדק. כך הפכה התנהגותם של ה"פושטקים" הראשונים לסימן לבאות בדרך הפיכתה של החברה לאנוכית ואלימה.
טוקבקיסטים כסימן לבאות עידן האינטרנט והטלפונים הניידים שם קץ ליכולת האנושית הבסיסית לקיים קשר בין-אישי ישיר. אין עוד צורך להביט בעיניו של בן-שיחה או לשאת באחריות לדברים שנאמרים בפניו. אין צורך להקשיב לטיעוניו בניסיון להשתכנע ואפשר לומר הכל מבלי להזדהות. אפשר לקלל, לגדף, להוציא דיבה ולהשמיץ - מבלי להיענש.
טכניקת הטוקבק, שהרי בה מדובר, העניקה לאלימות שטח מחיה ופעולה בלתי צפויים. עכשיו אפשר לשלול מאדם את זכותו לחשוב אחרת, לפסול את כישוריו האישיים, לבטל את מעשה ידיו ולפקפק ביושרו וביושרתו. אפשר לשלול ממנו אפילו את הלגיטימיות שלו, ואת זכותו לחיות בארץ הזו.
זה דווקא התחיל ממקום טוב. ההמצאה נתנה לבני אדם אפשרות לתקשר ביניהם גם ממרחקים וגם בלא להכיר, להביע דעה או לחלוק עליה, להפיץ מידע וללמוד עד בלי די. כל זה בנינוחות ובהערכה.
מי שייכנס לאתרי מדיה בצרפת, באנגליה, בבלגיה ואחרות ייווכח שזה אכן יכול להיות כך. פלוני מפרסם ידיעה, שאמינותה נבדקה תחילה על-ידי המערכת האחראית. אלמוני מגיב לידיעה וגם את תגובתו בודקת המערכת לפני פרסומה - לא כדי לבדוק את אמינותה, אלא כדי להבטיח את תקינותה - וכך מובטחת רמת הדיון ודו-השיח האנושי המפרה.
מי שיסתכן להיכנס למערכות טוקבקים בארץ, יגלה שפה הדברים נראים אחרת. תוהו ובוהו של מהלומות, עלבונות ותגובות לגופו של הכותב ולא לגופן של דעותיו. כאשר נקלעים לשם מגיבים תמימים וישרים המאמינים בזכותם להתבטא, הם הולכים עד מהרה לאיבוד תוך אכזבה גדולה. אלופי האלימות המילולית מקדימים אותם תמיד, מתארגנים לתאים של מגיבים משוכפלים, מתואמים, מתחרים בגסות הרוח שלהם ובשנאתם לכל מי שלא חושב כמותם.
הסיבות לאלימות שכזו, אינן מובנות לרובנו. אנשי מקצוע יודעים ודאי להסביר את מקורה. מה שברור הוא - לאן הם דירדרו את השיח הציבורי וכיצד הם תורמים לאלימות במקומותינו. נכון שאין זו זירת האלימות היחידה כאן, אך בזו יש סיכוי לתקן דברים: חקיקה הולמת, גיבוי למערכות מדיה אשר יירתמו לרסן אצלן את התופעה, ודו-שיח עם מגיבים אלימים בטריטוריה שלהם.
כמו בשנות השישים של המאה שעברה, יש מי שיכול לשלוט בנגע הזה ואינו עושה כך. יש מי שחייב להגדיר מה מותר ומה אסור, מה יראה אור ומה לא, ואפילו לפסול "אלימים סדרתיים" מלהתפרסם בכלל. מערכות המדיות האינטרנטיות חייבות בחשבון נפש ובהחלטות אמיצות. חופש הדיבור, רייטינג ותחרות מסחרית, מול נזקי האלימות והשנאה - צריכים לקבל את השקלול הנכון והמנצח.
מה שמערכות החינוך, אכיפת החוק ושמירת ביטחון הציבור פיספסו בשנות ה-60-50 עם "הפושטקים", מפספסים היום האחראים על המדיות והמחוקקים עם חלק מהקרויים "טוקבקיסטים". אסור שבני הדור המתחנך היום יגדלו על סגנון האלימות והשנאה לו הם עדים, ויש להחזיר להמצאת האינטרנט את שימושה החיובי. אחרת - יהיו הטוקבקיסטים של היום גם הם סימן מדאיג לעתיד.