אדם נפטר לבית עולמו וצער המיתה ודמעותיה נותרים בארץ לכאוב באוהביו והוא, מי יודע אם כואב הוא את מותו. השכול הוא מיתה שהחי חווה אותה. היא קשה משאול. היא צאת נשמה והבשר עודנו חי. השכול הולך, יוצא, בא, עמל, עולה על יצועיו, חולם, מקיץ, מת בכל שעה, וליבו החלל בקרבו הולם וחדריו ייסורים.
"הַכֶּר נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא" [בראשית ל"ז, ל"ב] הוא העוול התהומי היותר גדול שיכולים בנים לעשות לאביהם. קנאת אחים זייפה את החיה הרעה, את המלבוש ספוג הדם, את הסתמיות של טריפת בן אהוב כדי לנקום את נקמת האהבה שקילקלה כביכול את השורה, ולא נרתעה ולא נסוגה מ"וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים" [שם, ל"ד] והנציחה את חץ הבשורה המרה הכוזבת שהייתה נעוצה שנים ארוכות בלב יעקב השכול. "הַכֶּר נָא" הרגה אותו, "...כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה" [שם, ל"ה], אמר. מת אינו יורד אבל שאולה. מת אינו מתאבל על מותו שלו. רק החי הוא אבל. יעקב ירד שאולה חי. מת פעם אחת בטרם ימות מיתה שנייה.
מתח אוניברסלי
המקרא יודע את המוות בחי. "לבי נהרג בקרבי מרוב צרותי" אומר רבנו דוד קמחי על הפסוק "כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנֹכִי וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי" [תהלים ק"ט, כ"ב], והוא מסביר "חָלַל, חציו קמ"ץ וחציו פת"ח, והוא פועל עבר". המיתו ייסוריי את לבי, עוניי עשאני כמת בחיי. גם על נבל הכרמלי שאשתו אביגיל גילתה את אוזנו אחר שנתפכח ממשתה היין כי דוד עמד להוציאו להורג, אומר הפסוק: "וַיְהִי בַבֹּקֶר בְּצֵאת הַיַּיִן מִנָּבָל, וַתַּגֶּד לוֹ אִשְׁתּוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה
וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ וְהוּא הָיָה לְאָבֶן" [שמואל א', כ"ה, ל"ז]. הפחד והחרדה הרגו אותו בחייו, עוד בטרם ימות.
המתח הפטאלי הזה בין פטירת הנשמה לשרידות הנשימה אינו תנ"כי בלבד. הוא אוניברסלי. האבל ממית בכל אומה ובכל לשון. כן ממיתה החרדה, כן הפחד, וכן מוגות הלב. "Cowards die many times before their deaths" - "מוגי הלב מתים מיתות הרבה בטרם ימותו" - אומר יוליוס קיסר של שייקספיר לאשתו קלפורניה המזהירה אותו מלכת באותו יום גורלי לסנאט. "עזי הלב טועמים טעמו של המוות רק פעם אחת", בבואו פתע, בצאת נשמתם בממש, הוא אומר לה [תרגום מ"יוליוס קיסר" - י.מ.].
חיות הרוח
המוות בחי אינו מטאפורה בעלמא. הוא סילוק של ממש, סילוק של חדוות חיים, סילוק אכזר של התוחלת והאהבה והשמחה הנותנים טעם לחיים, סילוק האמונה בסגולת החיים שבחיים, וחז"ל מוסיפים - סילוק השכינה מן החי, ניתוק הקשר בין האדם לבין מי שהפיח בו רוח חיים, נטישה, יתמות מאל. לא משל. רק נמשל, כולו נמשל, מר ומדאיב עד אין קץ. מוות ראשון מייסר מן האחרון... אבל יש בו תחיית מתים בימי חלדנו אלה, בזמן הזה.
"וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק..." [בראשית מ"ה, א'] מהיות נער מת לאביו הישיש שירד שאולה עשרים ושתיים שנה קודם לכן, "וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי... וַיֹּאמֶר... אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי..." [שם, ב'-ג']
"...וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" [שם, כ"ז]! יעקב המת מיתה ראשונה, קם לתחייה. לכאורה, יוסף שחשוב היה כמת, הוא החוזר לחיים בעיני יעקב, אבל יוסף לא מת מעולם, הוא לא התייתם, "הַעוֹד אָבִי חָי..." לא הייתה שאלה, שהרי ידע כי אביו חי, אלא ביטוי של התפעלות מרוממת על שאחרי כל הצער והייסורים שפקדו את אביו הוא עודנו חי (על-פי ר' ברוך אפשטיין בעל "תורה תמימה"). מטעמים שאין אדם שירד עד הנה לעומקם, לא יצא יוסף מארץ מלכותו לחפש את אביו החי ולהתוודע אליו ולא גאל אותו משכולו. לא הוא מת. לא הוא קם לתחייה. יעקב מת, יעקב
"וַתְּחִי" רוחו.
שנים בשאול
תחיית מתים זאת צריכה כוחות ממעמקים. יעקב עומד מול בנו שהושב לו ואומר לו: "
אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ
כִּי עוֹדְךָ חָי" [שם, מ"ו, ל'] ורש"י מפרש: "עכשיו שעודך חי
לא אמות אלא פעם אחת". הלשון, לשון רש"י, אינה משאירה ספק. 'מתי לפני עשרים ושתיים שנה ועכשיו שעוֹדְךָ חָי אני חי גם אני, אלא עכשיו לא אמות אלא פעם אחת, כי לולי חיית, הייתי מת כל יום מחדש עד מותי האחרון'. השכול הוא מיתה חוזרת. השכול הוא מיתה נשנית כל יום. השכול אינו תם מהמית מדי יום אלא ביום בו בהרף עין אחרון יוצאת הנשמה מן הגוף, והגוף נפרד מנשמתו. איך נשארים בחיים בימי ובשנות שכול מעין אלה, איך לא נכנעים לומר כאיוב, "לָמָּה לֹּא מֵרֶחֶם אָמוּת מִבֶּטֶן יָצָאתִי וְאֶגְוָע. מַדּוּעַ קִדְּמוּנִי בִרְכָּיִם וּמַה שָּׁדַיִם כִּי אִינָק. כִּי עַתָּה שָׁכַבְתִּי וְאֶשְׁקוֹט יָשַׁנְתִּי אָז יָנוּחַ לִי" [פרק ג', י"א-י"ג]. איך נמלטים מהתרס כירמיהו, "אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ יוֹם אֲשֶׁר יְלָדַתְנִי אִמִּי אַל יְהִי בָרוּךְ" [פרק כ', י"ד].
מאין לקח יעקב כוח לחיות עשרים ושתיים שנה שכול, אבל, בשאול? איך לא שאל נפשו למות מיתה אחרונה? איך עמד בניסיון בו לא עמדה סבתו שרה אמנו? המדרש מעיד: "כשבא יצחק מהעקדה אל אמו אמרה לו אן הוית ברי (היכן היית בני), אמר לה נטלני אבא והוליכני הרים והורידני גבהות, והעלני להר אחד ובנה מזבח וסידר מערכה ועקדני עליו ונטל מאכלת לשחטני, ואילו לא בא מלאך אחד מן השמים ואמר לו,
אברהם אברהם, אל תשלח ידך אל הנער, כבר הייתי שחוט, כיון ששמעה אמו כך צווחה ששה קולות כנגד ששה תקיעות ולא הספיק את הדבר עד שיצתה נשמתה דכתיב ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה" [מדרש רבא, פרשת אחרי מות]. אם יצתה נשמתה בראותה את בנה החי, הלא הייתה נשמתה יוצאת אלמלא ראתה אותו חי בעיניה, אילו מת או אילו דימתה לנפשה כי איננו עימה עוד?
נצחון החיים
לשרה לא היה כוח למות פעמיים. לא בדיעבד. בוודאי לא מלכתחילה. היא נבהלה ממה שלא קרה ועמד לקרות. הזמן שחוותה חדל להיות ליניארי, הוא הלך לאחור למן רגע אימות הפדות המאושר אל רגע אימת המערכה, והעקדה, והמאכלת, ולא עמד כוחו לשוב עד המלאך ועד "אל תשלח ידך אל הנער". בקרן האיל שהותר מן הסבך והיה תמורה לבנה ובו תוקעים יומיים בזה אחר זה תקיעות ישועה של זיכרונות, מלכויות ושופרות, תקעה חרדת שרה האם שרה את תקיעות יציאת נשמתה. יעקב חי שבע-עשרה שנה אחר שקם לתחייה ממותו הראשון. החיים הכריעו את השכול, עשרים ושתיים שנה, יום-יום, ושבע-עשרה שנה אחר שחיה, "וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" [שם, מ"ט, ל"ג] "ומיתה לא נאמרה בו, ואמרו רבותינו ז"ל" מאיר את עינינו רש"י, "יעקב אבינו לא מת"!
מי שהיה לו כוח לשרוד את כל המיתות של השכול, ולקום לתחייה ולחיות, צולע על ירכו אך שלם בלבו בנחמה, אין מיתה יכולה להכריעו עוד. אכן גווע. עשו עמו חסד אחרון. חנטו אותו. ספדו לו. ליווהו בהלוויה גדולה. קברו אותו במכפלה. גופו נטמן. רוחו עוד פורחת. במותו הוא חי עולמית.