הבחירות מאחורינו, והממשלה שתקום תעמוד בפני משימות לאומיות חשובות ביותר. הבעיה הדמוגרפית היא אחת מהן, וברצוני להתייחס אליה בין היתר כי לפני כמעט 40 שנה, בנובמבר 1973, עלינו אשתי ואני ארצה עם בננו הקטן. היינו חלק מראשיתו של גל העלייה מברית-המועצות שהביאה במרוצת השנים למהפך דמוגרפי וחברתי עצום במדינת ישראל - תהליך שבשיאו, לקראת פרוס המילניום החדש, הגיעו ארצה בסך-הכל למעלה ממיליון יהודים. לא ניתן להפריז בחשיבותה של עלייה זו למדינת ישראל ולעתידה. אך כאן ברצוני להתמקד בעצם תהליך ההגירה שחווינו.
החיים החדשים טובים יותר התעוררות הגאווה היהודית אחרי נצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים הולידה מעשים שנחשבו בבריה"מ לבלתי אפשריים: קבוצת היהודים מגאורגיה - שאז כונתה בשמה הרוסי "גרוזיה" - פנו לשלטונות בדרישת "שלח את עמי". המאבק היה עיקש אבל די קצר. הצורך לקבל מעמד מועדף בסחר עם ארצות-הברית והלחץ הבינלאומי הביאו את השלטונות להיכנע ולאפשר למספר מצומצם של יהודים לעלות ארצה. מכאן התחיל התהליך.
הראשונים היו הגיבורים האמיתיים. הם נאבקו בגלוי נגד השלטון, ורבים מהם לא רק שאיבדו את מקור פרנסתם, אלא אף נאסרו לשנים רבות בבתי הכלא. אלה שזכו להגיע ארצה נתנו בכך אות לאחרים כי חלומות אכן ניתנים להגשמה. וכאשר האפשרות להגר הפכה ממשית, התעוררו קבוצות גדולות של יהודים שתמיד חלמו על אפשרות זו. בראש ובראשונה היו אלה יהודים מן הארצות הבלטיות ומגאורגיה, משום שבהן הייתה תחושת השייכות ליהדות מושרשת מאוד.
הייתה קבוצה גדולה נוספת של יהודי רוסיה, אוקראינה ומולדובה, שמרביתם היו בעלי השכלה גבוהה. אלה היו אנשים שכל חייהם סבלו מאנטישמיות, הן רשמית והן עממית, ואצלם ההתנגדות הפנימית למשטר הטוטליטרי הקומוניסטי הייתה חזקה מאוד. גם על קבוצה זו, שהאנטישמיות המתמדת הראתה להם שהתבוללות אינה מהווה לה פתרון, השפיעו שני אירועים מכוננים: מלחמת ששת הימים, שהחזירה להם את ההכרה היהודית, ופלישת בריה"מ לצ'כוסלובקיה ב-1968, שחיסלה אצלם את שאריות האמונה בתורת הקומוניזם. רבים מן היהודים המתבוללים במרכזים הגדולים הפכו למתנגדי המשטר, ורבים עוד יותר נזכרו פתאום שהם יהודים. בין הבולטים ביותר בין פעילי העלייה של שנות ה-70' היו יהודים למחצה.
המכתבים הראשונים מישראל התחילו להגיע לבריה"מ, ואלה כללו מידע חיוני למי ששקל אפשרות של הגירה. אומנם די מהר התפצלו המהגרים. חלק גדול מהם פנה לארה"ב ולגרמניה. הראשונים שהגיעו לארצות היעד פרצו למעשה לשטח בלתי מוכר, terra incognita. כמעט לאף אחד לא היו שם קרובי משפחה או מכרים, אבל הם הסתדרו די מהר והתחילו לטפטף לארץ המוצא מידע על הארץ החדשה. הוא היה בתחומים מגוונים - לאומיים, תרבותיים, חברתיים, כלכליים ואדמיניסטרטיביים - והמסר הכללי שהועבר היה כי החיים במקום החדש טובים יותר. מסר זה חלחל גם לתודעתם של אנשים שלפני כן לא חשבו כלל על הגירה ואף לגלגו עליה. בנוסף לשאלת האנטישמיות והתנגדות הגוברת קומוניזם, הייתה גם השאיפה לשפר את איכות חייהם שכללה לא רק ברמת החיים החומרית, אלא גם מחופש, מהשכלה טובה יותר ועתיד טוב יותר לילדיהם. כמובן, לגבי אלה שבחרו בישראל כיעדם הסופי, יש להוסיף את הרצון להפסיק להיות מיעוט לאומי ולחיות במדינתו של העם היהודי.
היו גם שיקולים נגד ההגירה. היה פחד גדול לאבד את מקור הפרנסה בלי לקבל אשרת יציאה, ואכן היו לא מעט מסורבי עלייה שגורלם היה קשה. היה גם חשש של אי-התאקלמות במקום החדש, חוסר שליטה בשפה החדשה ואי-מציאת עבודה מתאימה - כמו גם הפחד מירידה בסולם החברתי.
אבל לדעתי הגורם העיקרי שמנע בתחילת שנות ה-70' מרוב רובם של יהודי בריה"מ לעשות צעדים ממשיים להגירה הייתה תופעת העדר. אנשים מפחדים להישאר מנותקים מסביבתם המוכרת של קרובי משפחה וחברים, וגם של אורח חיים ידוע, שעם כל הקשיים שאפיינו אותו, היו מורגלים אליו במשך חייהם. לכן אלה שבאותה תקופה העזו לבקש רשות להגירה נתקלו באי-הבנה מצד חוג רחב של ידידים ומכרים, אף על-פי שהיו כאלה שתמכו. היו מהגרים בכוח שעוד לא החליטו על כך סופית, וחיכו ליותר מידע שיפיח בהם אומץ ולעשות את הצעד שאז נראה כבלתי הפיך.
המפתח: יצירת מוקדי משיכה בינתיים התחיל להתברר כי מרבית המהגרים הסתדרו לא רע במקום החדש: גם בישראל וגם באמריקה קמו קהילות חדשות של דוברי רוסית, נוצר חוג ידידים חדש, אנשים השיגו עבודה ודיור, ולאט לאט למדו את השפה. מעשה ההגירה התחיל להסתמן כהצלחה. בעקבותיה, ככדור שלג, הלך וגדל קהל האנשים שהחליטו להגר מבריה"מ. ממעשה גבורה של משוגעים, הפכה ההגירה לדבר רגיל, רצוי ומקובל בחברה של היהודים ומקורביהם. כשכדור השלג הזה החל לאיים על עצם השיטה הקומוניסטית, הפסיקו למעשה שלטונות בריה"מ לתת אישורי הגירה בתחילת שנות ה-80'. זה כבר היה מאוחר. רק בישראל לבדה היו יותר מ-150 אלף עולים חדשים שלרבים מהם בינתיים נולדו כבר ילדים בארץ. כמעט לכל יהודי שנשאר בבריה"מ היו בחו"ל קרובי משפחה או ידידים. המחסום הפסיכולוגי שהציב עצם רעיון ההגירה נפל, והייתה זו רק שאלה של זמן מתי תתחדש ההגירה. זו אכן התחדשה שנתיים-שלוש אחרי עלייתו של גורבצ'וב לשלטון, והגיעה למימדים עצומים בתחילת שנות ה-90' עם התפרקות בריה"מ. ההמשך ידוע: בארבעים השנים האחרונות, למעלה משני מיליון אנשים עזבו אותה ואת ארצות חבר העמים בתהליך של הגירה מרצון.
זהו כמובן אינו המקרה היחיד בהיסטוריה של הגירה המונית, ואף לא של הגירה המונית מרצון. אירופים הגיעו לאמריקה הדרומית בעקבות כיבושי הקונקיסטדורים, וכך קמו ארגנטינה, ונצואלה, ברזיל וארה"ב מאוחר יותר. בין 1824 ל-1924 היגרו מרצון לארה"ב למעלה מ-30 מיליון בני אדם, וביניהם שלושה מיליון יהודים, מרביתם מרוסיה הצארית. לכל הגירה המונית סיבות משלה, ובכל זאת יש לכולן מאפיינים משותפים, כשבראש ובראשונה מדובר בעצם האפשרות להגר. במרבית המקרים התהליך מתחיל, כפי שזה התרחש בהגירה שלנו מבריה"מ, עם זרם קטן השולח את נחשוניו למקום החדש, וכשאלה מתאקלמים בו, הופכת ההגירה לכדור שלג.
מדינת ישראל נמצאת היום בפני הדילמה אם להיכנע ללחץ הבינלאומי ולוותר על זכויותיו של העם היהודי על ארץ ישראל ולהישאר בשטח קטן וצפוף, הכולל בתוכו אוכלוסיה ערבית עוינת שהמטרה המוצהרת של מנהיגיה היא שהערבים יהפכו בה במרוצת הזמן לרוב ויהפכו שליטיה של המדינה. תהיה זו תמימות, בלשון המעטה, להניח כי נסיגה לקווי שביתת הנשק של 1949, עם או בלי תיקוני גבול, תביא לנו שלום לנצח, ואילו התעלמות מן הבעיה הדמוגרפית אינה אלא בבחינת הטמנת הראש בחול. נראה כי הפתרון האמיתי היחיד לבעיה הוא הגירה מרצון של הערבים אל מחוץ לארץ ישראל. בהיותי אחד מאלה שעשו בעצמם צעד כזה של הגירה מרצון, אני דוחה מכל וכל את ההאשמות בדבר אי-מוסריות של הגירה מסוג זה.
הסתכלות, אפילו שטחית, בהיסטוריה של 40 השנים האחרונות מראה בבירור כי למרות ההצהרות בדבר "קדושת האדמה", עשרות ואולי מאות אלפי ערבים שינו את מקום מגוריהם במשך תקופה זאת. סיבת ההגירה העיקרית היא כלכלית - וזו משכה אל מדינות ערב העשירות אלפי ערבים מארץ ישראל, אבל לא רק אליהן.
בדיוק כמו יהודים שהיגרו מבריה"מ, גם קהילות "פלשתיניות" קמות במדינות שונות באירופה, באמריקה הדרומית וגם הצפונית. קהילות אלו הופכות לאבן שואבת למכרים וקרובי המשפחה מארץ המוצא, דהיינו מן הארץ. בהבדל משלטונות בריה"מ שהפריעו להגירת היהודים, לנו אין שום סיבה להתנגד לתהליך. אך דרושה תוכנית, כמו זו שהציע ד"ר מרטין שרמן מעל במה זו, שתעודד הגירה, על בסיס אישי,
הומניטרי, של ערבים משטחי ארץ-ישראל. על מדינת ישראל לפעול בנחישות ובהתמדה, להשתמש בדיסקרטיות הראויה בקשריה הטובים במדינות רבות. אלו זקוקות נואשות לכוח עבודה מיומן, ורמת השכלתם של ערביי ארץ ישראל משני צידי הקו הירוק - מתאימה. בכך תסייע ישראל ליצירת קהילות-מהגרים שימשכו אליהן גלי הגירה נוספים.
מצד שני, יש להבהיר באופן הנחרץ ביותר, כי מדינת ישראל לא תסבול פעילות פנימית עויינת כלפיה מצד אזרחיה. יש לדרוש מן הערבים אותו יחס למדינת ישראל כמו זה שגילו היהודים כלפי בריה"מ. כל עוד התגוררו בה, הם היו נאמנים לה ותרמו לה כמיטב יכולתם, למרות שנדחו על-ידי רוב החברה ברובה. כך, למשל, שני הורי נלחמו בצבא האדום במלחמת העולם השנייה, אמי נפצעה קשה ואילו אבי נהרג בשדה הקרב. אבל זה לא מנע ביטויי אנטישמיות כלפי משפחתי. כשהפסיקו היהודים לחוש רגש פטריוטיות לארץ זו, הן בשל זהותם היהודית, הן בשל דחייתם על-ידי החברה סביבם והן בשל התנגדותם לקומוניזם - עשו הכל כדי להגר ממנה.
רבים מאוד ודאי יאמרו כי אני חולם וכי פתרון זה הוא בלתי אפשרי. להם אני מזכיר כי בדיוק לפני 40 שנה אמרו לנו אותו הדבר האנשים הטובים והחושבים. אותם אנשים גם לעגו ל
נתן שרנסקי כאשר עוד לפני 1990 ניבא כי מיליון יהודים יעלו. ההיסטוריה ממשיכה להוכיח כי אם נרצה, לא תהיה זו אגדה.