פרשת מותו של האסיר האוסטרלי, בן זיגייר, בכלא הישראלי, בנסיבות עלומות, איננה פרשה יחידה מסוגה. כבר היו בארץ דברים מעולם ואסירים ביטחוניים נכלאו בסתר מאחורי סורג ובריח, מבלי שלציבור נודע דבר קיומם.
אבל מה שמרגיז יותר מכל היא העובדה שהסיפור העכשווי, שנופח מעבר לכל פרופורציה, מככב כבר ימים אחדים בכותרות המדיה העולמית, ברשתות החברתיות ובאינטרנט, כשבישראל הוא, למרבה הפלא, עדיין חסוי.
חז"ל כבר קבעו בעבר ששתיקה כמוה כהודאה, אלא שהשתיקה היא הפעם רועמת מדי. כליאת המידע היא, בסופו של דבר, בבחינת פצצת-זמן, שבבוא היום תתפוצץ באוויר. סתימת הפה לאמצעי התקשורת, באמתלה של צנזורה ביטחונית, רק מעמידה בצל את ספיחי הדמוקרטיה שעוד נותרו לפליטה בארץ הזאת.
הגם שמדובר בפרשה מביכה, הנזק שבהסתרתה רב מן התועלת הצומחת ממנה. מניעת חשיפה וביקורת בונה, שאינן לרוחו של השלטון הנוהג, היא סממן שקוף וברור של משטר טוטאליטרי, במיוחד כשהדברים אמורים בהעלמת אנשים.
צנזורה מיותרת
העניין מקומם שבעתיים, באשר לצנזורה שנוהגת אצלנו אין אח ורע מעבר לים. יש גם אירוניה טראגית בכך שבסופו של דבר תפגע הצנזורה באלה שהם, בעצם, יוזמיה. זה יקרה, למשל, כאשר מי שמנופפים היום בשוט הצנזורה כדי למנוע תחקיר על עצמם - יקומו מחר ויבקשו, לשווא, לערוך תחקיר על יריביהם.
הצנזורה המיותרת הזאת צריכה להדיר שינה לא רק מעיניהם של הממונים על המשפט בארץ, אלא גם מעיני כל מי שחרד לחופש הדיבור בה.
למען הגילוי הנאות זה המקום להזכיר שבמדינה דמוקרטית, לא הצנזורה הצבאית, אלא בתי המשפט הם אלה שאמורים להתגלות כמכשיר היעיל ביותר לבלימת פרסומים ביטחוניים. הם מממשים זאת באמצעות הטלת צווי איסור פרסום גורפים על מידע ביטחוני. אלא שבמציאות הישראלית סובלים בתי המשפט מהטיה מובנית לרעת זכות הציבור לדעת ולטובתם של שיקולים ביטחוניים גרידא, וזה בדיוק מה שקרה הפעם.