רחל הרפז החלה את צעדיה הספרותיים כמחברת ספרי פרוזה, רומנים רחבי יריעה, והנה אנו מגלים אותה צועדת מעדנות בשדה השירה - מנסה לבנות ארמון של פלאות, ארמון של בדולח.
משיר לשיר מתחזקת אותה חידה המלווה את הספר: כיצד מגלה הרפז את היסוד הנדיר והיקר של הבריאה, כיצד היא מאתרת את הבדולח הנסתר, ואיזה עולם היא בוראת ממנו?
שם הספר 'לגלות את הבדולח' כמו מכין אותנו למסע השירי של רחל הרפז. היא יוצאת לגלות עולמות אבודים, עולמות נסתרים שהיו מנת חלקה, והמטרה הנכספת מאירה באור יקרות: לחשוף ילדות אבודה, לשורר חלומות שנשכחו, לשוב לרקמה ההיולית של הווייתה.
הספר נפתח במלים "בשעה הטמירה אהיה היולית" - ובשיר שלאחר מכן: "מרֶחם אמי הגחתי לפסֵל לי עולם". זו משאת נפשה: לפנינו רצון שירי לבנות עולם עצמאי, עולם שמנותק מהחוקיות של העולם ומן השגרה. אפילו תיאור הבריאה של המשוררת שונה מן התיאור, המוכר לנו מן המקרא ומן המיתוסים:
היא כותבת:
"חֵמר עלומַי לָש אותי לאִשה
כִּיֵר את הגבר האחד
לניצוץ".
בריאת האשה והגבר הופכת כאן למלאכת אמנות: היא מבקשת לפסֵל לה עולם, ותהליך הבריאה של 'זוג האוהבים', הזוג שעליו מושתת כל היקום, הוא מעשה פיסול, בניית דמויות בחֵמר, בגבס. לפנינו עולם של אמנות ושל ביטוי עצמי. אפילו תהליך בריאת הדור הבא מתואר באופן דומה. האמנות הפכה להיות מלכת הבריאה. מתוך החומרים הפשוטים בוקע אור, מתוך הקליפות נולד החומר הנשגב.
וכל זאת - לשם הגשמת ייעוד, ייעוד שקשור גם הוא באמנות:
"ועדיין לא ידעתי לפסֵל את עצמי
עד בוא עט הנוצה
לטבול ציפורן בקסת".
אמנות נוגעת באמנות, הפיסול והביטוי בעט הנוצה, ויש גם נגיעה במדיה נוספת: מוזיקה. אמנות המוזיקה משתלבת היטב בחזון האמנותי של הרפז, ואנו מקבלים כמה שירים שהם הצדעה ליצירות מוזיקליות ולמלחינים ידועים. כך ביצירה של שופן אנו מוצאים, שתרועת החצוצרה היא חלק מן הבריאה:
"ותרועת החצוצרה חצבה בחלל
מכריזה על בואה
לפתחו של עולם".
בשירים רבים של רחל הרפז יש שימוש בפעלים של הסתר, בריחה, הימלטות - כאשר בכל הפעלים יש שביל משותף, דרך של מסע נעלם לעולם הרוחני שלה, לילדותה, לחלקת אלוהים הקטנה שלה, וכך היא כותבת:
"נמלטתי אל מחוז קטן
מאחורי שער צנוע
המוביל אל חלקתי". עמוד 23.
ליד שיר זה אנו נקלעים לשיר בשם 'אלוהים של כולם', ושם נמצא אותה באווירה של בית מקדש, ונדמה לנו, שהיא כוהנת שסובבת יחד עם המלאכים:
השיר פותח ב'שמש סתווית', הצלילים מתחברים עם האור:
"מחליקים על קירות קודרים
משייטים על המוני פתילים
הבוקעים מכַּני שמן
זוהרים
כאש תמיד
של בית המקדש".
וכאן בלב האווירה השמימית אנו רואים חיבור בין העולם האנושי לעולם המלאכי:
"ומהלכת חרישית
והולכים ובאים
מהלכים ומתרפקים
על אלוהים של כולם". עמוד 22.
כל זה מתאפשר באווירה של הֶעלם, של בריחה, של הימלטות מן השגרה ומן הקוד הרגיל של המציאות. ומה פלא שגינתה הקטנה מוצגת בשיר כחלקת אלוהים - כך היא כותבת בשיר
"טרם סתיו":
"היא חלקת אלוהים הקטנה שלי -
גינתי הקטנה".
בעולם כה מיוחד, מנסה המשוררת לבנות לעצמה את תפיסת הזמן המיוחד שלה, את הרגע הנדיר והנאצל של ההתבוננות:
"פורשת ידיי להכיל את הרגע
טרם ירפרף בו
משק כנפי הסתיו". עמוד 24.
ליד שיר זה אנו מוצאים שיר, שנפתח במלים
"אם יחבוק החלון את הבוקר"
ובחלקו השני של השיר:
"אם יפרוט בי הצליל" - והשיר מסתיים במלים:
"ארגיש שאני חלון מתעורר
אל פינה באינסוף". עמוד 25.
החוויה השירית, הבריאה השירית בתוך המציאות הנדירה והפנימית, אמנות נשגבת זו מובילה למחוזות אלוהיים, לקצווי העולם, לאינסוף.
השירה יודעת להימלט ולחמוק מן הצבת של המציאות ולברוא לעצמה עולם אחר, שיש לו חוקיות אחרת, חוקיות של בריאה חדשה, של חלום. זה עולם שיש בו נגיעה לילדות, לחלומות הכמוסים, עולם של ילדות אבודה, של עבר אבוד, עולם שמרופד בצבעים, בצמחים, בפרחים, וזו אמירה שירית. השירה היא שמצמיחה, שבוראת שמעניקה לנו את היופי האלוהי של העולם.
(דברים בערב השקה בבית ציוני אמריקה, ספטמבר 2012).