לנקות את המגילה מהטפה לרצח חפים מפשע

בהתקרב חג הפורים, אני מוצא לנכון לשתף את הקורא בדיאלוג כואב שיש לי עם סיפור המגילה, הממלא את ליבו של עמי בחג הפורים. אני אוהב את מגילת אסתר, כי חברתי לחיים למעלה מששים ואם ילדינו נושאת את השם אסתר. יש לי שיח ושיג מר ונוקב עם לא מעט פסוקים במגילה, הנושאת את השם אסתר. המגילה האחרונה בין חמש המגילות. בסוף האגדה על ניצחון מרדכי ואסתר המלכה על המן האגגי הרשע בממלכת פרס מופיע הפסוק המפורסם : "וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים , כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם" ( מגילת אסתר ח' , 17). זו הפעם היחידה שמופיעה בתנ"ך המילה "מתייהדים". לצערי, המילה הנושאת את שם העם היהודי פעם יחידה בתנ"ך אינה מופיעה בהקשר של ערכים אנושיים, אלא אנו פוגשים אותה בהופעה מבהילה של פחד מהשררה. מגילת אסתר מספרת לנו על הצהרה המעידה על הצטרפות המונית של עמי הגויים ליהדות. אינני עם השמחים לעדות זו של המגילה. אני לא אהיה עם הרוקעים ברגלים ומתופפים במצלתיים וברעשנים בבית הכנסת למקרא פסוק של התייהדות מתוך פחד ואימה. אינני נמנה אל העולזים בבתי הכנסת המעלים על נס יהדות שיכורת כוח ועוצמה שאליה מבקשים גויים להסתפח. לא אהיה עם שיכורי שמחה למקרא הפסוקים המעידים על גלי גיורים המוניים. מה שהחל בעידן הפרסי על-פי עדות מגילת אסתר הפך למדיניות רשמית בתקופת החשמונאים. רק שההתייהדות נעשתה ביתר כוחנות על-ידי דמויות, שהבולט בהן בימי בית שני היה אלכסנדר ינאי. מדיניותו של אלכסנדר ינאי העלתה מהאוב את מדיניות ההתייהדות הכוחנית, שנקט בתקופת בית ראשון המלך עוזיהו. לבי לא עם הפסוקים המעוררים זקפה לאומנית "וּשְׁאַר הַיְּהוּדִים בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶך ...הָרְגוּ בְּשוֹנְאֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אֶלֶף". (מגילת אסתר ט' 16) אינני מוכן להיות שותף לצעקות הגיל בבית הכנסת בעת שמחה על טבח המוני. אני מוכן להשלים עם כל ענישה של אשמים ישירים בהתאכזרות ליהודים, אבל לא בטבח המוני של 75.000 אנשים ונשים, זקנים וזקנות, ילדים וילדות. וזאת בנוסף ש"בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׁר בְּאָדָר הָרְגוּ בְּשׁוּשָן שְׁלֹש מֵאוֹת אִישׁ". (מגילת אסתר ט' 15) אינני רוצה לחנך את ילדי, נכדי וניני ליהדות שהאידיאל שלה מעלה על נס בבית הכנסת, בית מקדש מעט של עם ישראל, את עובדת היות כל עמי העולם מעריצים את היהדות, "כִּי נָפַל פַחֲדָם שֶׁל כָּל הָעַמִֹים". (מגילת אסתר ט' 2) אינני רוצה את תאוות הנקם וההנאה ממנה, כפי שעולה מהמגילה "וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל אוֹיְבֵיהֶם מַכַּת חֶרֶב וְהֶרֶג וְאָבְדָּן, וַיַּעֲשׁוּ בְּשׁוֹנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם". (מגילת אסתר ט' 5) קשה לי לקבל את הביטוי "וַיַּעֲשׁוּ בְּשׁוֹנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם". גם האויב הוא יצור הנברא בצלם, ואין לקבל את ההיתר של פרק ט' פס' 5 במגילה .לכן במגילת אסתר שלי במקום פסוק 5 מפרק ט' אני אקרא לילדי ולנכדי משירה של המשוררת חגית גרוסמן, הכואבת את המציאות בה אנחנו סותמים "אֶת אָזְנֵינוּ מִן הָאֱנוֹשִׁיּוּת שֶׁבְּעֵינֵי הָאוֹיֵב שֶׁיָּכוֹל לִהְיוֹת אָהוּב". אני אמחק ממגילת אסתר שלי את פסוק "לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אוֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׂלָלָם לָבוּז". (מגילת אסתר ח' 11) . השפה העברית השגורה בפי אינה מתירה לי להעלות על דל שפתי מלים עבריות, שיש בהן התר להרוג טף ונשים ולבוז שלל. לזכותו של העם על-פי הסיפור במגילה, הם לא חטאו בחטא השלל והביזה.