שכול הוא חוויה קשה, המזעזעת את עולמנו. כאשר אנו מאבדים אדם אהוב, אנו מאבדים גם תקופה ארוכה של חיים וזכרונות משותפים. לעיתים התחושה היא כאילו חלק מזהותנו האישית נקרע ואיננו עוד. מרבית האנשים שחוו שכול ממשיכים את משימת האבל במשך כל חייהם. הפצע אינו נעלם לעולם, אולם הוא מגליד ומתרפא. באיטיות אנו ממלאים בחזרה את חיינו באנשים ועיסוקים נוספים, והאבל חדל להיות מרכז החוויה. לעיתים זוהי גם הזדמנות לצמיחה ולהערכה מחודשת של יחסינו עם אנשים אחרים.
כולנו מכירים אנשים שאצלם הפצע אכן הגליד, אבל רבים מאיתנו מסתובבים עם פצעים פתוחים שנים רבות ולעיתים במשך כל חייהם. שתי סבותיי ז"ל התאלמנו כנשים צעירות (בשנות הארבעים לחייהן) ושוב לא נישאו, על-אף שנראה כי הן השתקמו והמשיכו לבנות את משפחותיהן לתפארת. האם זה הפצע שלא הגליד? לאולם לא אדע. בשכונת מגוריי היה אדם שאיבד את בנו במלחמת לבנון הראשונה. מאז ראיתיו משוטט חסר מנוחה בסמטאות השכונה, הוא הלך ודעך, מאור עיניו כאילו ניטל ממנו, הוא רזה באופן קיצוני, ואז לפתע לא ראיתיו יותר.
הגבול שבין ה"עכשיו" למופלא
פרשת פרה אדומה, אותה אנו מוסיפים לקריאת התורה השבת, מהווה שיא בהכוונת התורה לתיחום האבל, לתיחום וצמצום חווית ההיעדר המתלווה לשכול. טקס הפרה האדומה, הנועד לטהר את
האדם מטומאת המת, הוא טקס סודי, עמוק ולא מפוענח.
כבר חז"ל עמדו על מילות הפתיחה של הפרשה המתארת את הפעולות הכרוכות בטהרת טומאת המת: "זאת חוקת התורה". חכמים עמדו על כך שהמילים הללו מתארות חוק שטעמו איננו גלוי, ואיננו מובן. האם זה בגלל שהעיסוק במוות הוא בכל זאת עיסוק במציאות שהיא מעבר לממשות הנראית לעין, מעבר לגבולות התודעה, ולכן, בניגוד למצוות אחרות שמעצבות את חיי האדם במציאות העכשווית, מצוות הטהרה מטומאת המת נוגעת בגבול העמוק שבין ה"עכשיו" למופלא?
יפשפש במעשיו ויחזור בתשובה
יהיה אשר יהיה הטעם לסודיות המופלגת שעוטה פרשה זו, ברור שהתורה רצתה לתחום את האבלות. אך יותר מזה, התורה ראתה בחווית האבלות סוג של טומאה ממנה צריך להיטהר ולהתנקות. ומאידך-גיסא, היא חייבה על אבלות וכבוד המת. מצד אחד כבוד המת, ומצד שני כבוד המת מטמא את האדם. אז התורה רוצה בכך או לא? התשובה היא שהתורה מחנכת אותנו לאיזון. וכך כתב הרמב"ם:
"אל יתקשה אדם על מותו יתר מדי, שנאמר 'אל תבכו למת, ואל תנודו לו' [ירמיהו כ"ב, י'], כלומר יותר מדי: שזה הוא מנהגו של עולם; והמצער עצמו על מנהג העולם, הרי זה טיפש... כל מי שלא מתאבל כמו שציוו חכמים, הרי זה אכזרי; אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו, ויחזור בתשובה" [פרק י"ג מהלכות אבלות].
זאת אומרת: בני אדם צריכים למצוא את עצמם בתווך, שבקצה אחד שלו ישנה טיפשות ובקצה השני אכזריות. אך בדברי הרמב"ם מתחבא עומק נוסף. את הצורך באבלות הוא איננו רק מגדיר כצורך במתן ביטוי לרגשות על חלק מזהותנו האישית שנקרע ואיננו עוד, אלא כותב הרמב"ם: "יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה". אנו אוהבים לקרוא למה שהרמב"ם כתב בשם "תיקון".
גם האבלות פונה לא אל השקיעה האינסופית בתהום של ההיעדר, האין, ההיעלמות, אלא לתיקון החיים שנותרו. צריך לחזור בתשובה, זאת אומרת: לתקן את המעשים ואת הלבבות. דווקא חברה שיודעת להנציח את חלליה, צריכה לקחת את זכרם ולהפוך אותו למנוף לתיקון, התחדשות וצמיחה רוחנית ומוסרית.