בימינו, המילה "חג" כוללת משמעויות שונות שבעבר היו נפרדות ובמהלך הזמן חברו להן יחדיו. בלשון התורה אנו רואים כי קיימות רמות של חג. רגל, מועד ומקרא קודש - מילים הבאות לציין ייחוד למשמעויות החג.
החג הוא שם כללי ליום שמחה. ככל הנראה המשמעות המקורית הגיעה מהשורש ח.ג.ג. בהקשר של "לחוג", "לסובב" מסביב למזבח, ומכאן אף נובע השם של קרבן חגיגה.
הרגל - שם מיוחד לפסח, שבועות וסוכות, שנקבעו לזכר אירועים הקשורים ביציאת מצרים.
פסח - היציאה ממצרים, מעול השעבוד לגאולה.
שבועות - תחילת זמן הבאת הביכורים והודיה לקב"ה על שפע היבול ותנובת הפירות שנתן לנו. לאחר החורבן התבטלה מצוות הבאת הביכורים ותאריכו של החג נקבע ל-ו' בסיון, יום מתן תורה, ותוכנו התמקד במשמעות היותו חג הביכורים ומתן תורה.
סוכות - הישיבה בסוכות בעת הנדודים במדבר, והמשכו שמיני עצרת החל ב-כ"ב בתשרי שביום זה חוגגים בארץ ישראל את שמחת תורה.
בעבר נהגו לציין את החגים בריקודים, בעלייה לרגל לבית המקדש, בהקרבת קרבנות ציבור של היום ובקרבנות שכל יחיד הביא, שהם חובת החג: עולת ראייה, שלמי חגיגה ושלמי שמחה. מכאן גם השמות "חגים", היות שחגו בהם בריקודים והקריבו בהם קרבנות חגיגה. "רגלים" כי חגו בהם בריקודים ברגליים ועלו ברגל לבית המקדש.
המועד - נאמר גם על ראש השנה ויום כיפור שבהם מתוודעים בני ישראל לתפילה וקריאה בתורה יחד. מועד במשמעות "ועד" ובמשמעות "זמן מיועד" להתכנסות משותפת של הציבור בבית המקדש, בבית הכנסת ובבית.
יום הכיפורים - יום שנקבע לסליחה, למחילה ולכפרת עוונות. התורה מצווה בו על שבת שבתון, "שביתה מכל מלאכה" וחובת "ועניתם את נפשותיכם" שפירושה לפי ההלכה המקובלת על-ידי משה רבינו - הימנעות מאכילה ושתייה. קדושתו עולה על קדושתם של החגים והימים הטובים אבל לא על קדושת השבת.
מקרא קודש - בשם זה נקראו ימי חול המועד המותרים במלאכת דבר האבד, אך הם יוחדו לעסוק בהם בדברי קודש; בתפילה, בהלל ובהודאה.
והשבת עולה על כולנה
בין המועדים המקראיים שמנינו וכפי המצוין בפרשת המועדים בספר ויקרא [פרק כ"ג, א'-ג'], נמצאת השבת שחשיבותה רבה מעל פני כל המועדים, ומעניין שמכל המועדים רק השבת נזכרת בעשרת הדיברות [שמות כ', ח'-י"א, דברים ה', י"ב-ט"ו].
יחידה ומיוחדת היא, שהינה היום השביעי והאחרון בשבוע שניתנו לציוויה שלושה טעמים: האחד - לזכור שה' ברא את העולם בשישה ימים ושבת ממלאכתו ביום השביעי. בכך האדם מעיד שה' ברא את העולם בשישה ימים והעולם אינו קדמון. השני - זיכרון ליציאת מצרים ולכך שבמצרים היה עם ישראל משועבד ולא זכה למנוחה. בשביתת השבת נזכרים באותם ימי עבדות נטולי מנוחה. השלישי - טעם חברתי: יום מנוחה לאדם ולסובב אותו, בני ביתו, עבדיו ובהמותיו. התורה מצוה בשבת על "שבת שבתון" ועל שביתה "מכל מלאכה". העונש על חילול שבת חמור מהעונש על חילול יום הכיפורים.
שמחה, תענית, אבל וזיכרון
מכירים אנו מועדים נוספים שנוסדו אחרי תקופת המקרא, פורים וחנוכה, שנקבעו לזכר מאורעות שפקדו את העם בתקופת בית שני. פורים - לזכר ההצלה מגזירת ההשמדה שריחפה מעל היהודים בממלכת פרס במאה החמישית לפני הספירה. האירוע שעליו מבוסס פורים מתואר במגילת אסתר הכלולה בספר הכתובים שבתנ"ך. חנוכה - לזכר נס הניצחון על המתייוונים ועל היוונים, ולזכר טיהור המקדש בתקופה ההלניסטית במאה השנייה לפני הספירה. האירוע שעליו מבוסס חנוכה מצוין במסכת שבת [דף כ"א, עמ' ב'].
ימי האבל והתענית הם: צום גדליה, צום עשרה בטבת, תענית אסתר, צום שבעה עשר בתמוז וצום תשעה באב. מועדים אלה, למעט תענית אסתר, נקבעו לזכר מאורעות שפקדו את הארץ. חורבן בתי המקדש הראשון והשני ויציאת עם ישראל לגלות.
לאחר הקמתה של מדינת ישראל נקבעו על-ידי הרבנות הראשית לישראל יום העצמאות ויום ירושלים כימי שמחה והודיה. יום העצמאות נקבע לרגל הקמת המדינה ב-ה' באייר תש"ח. יום ירושלים נקבע לרגל שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים ב-כ"ח באייר תשכ"ז.
ימי אבל וזיכרון אחרים הם: כ"ז בניסן - יום השואה והגבורה, יום ד' באייר - יום הזיכרון לחללי צה"ל, ו-ז' באדר - יום פטירתו של משה רבינו שהרבנות הראשית קבעה כיום התייחדות עם זכרם של חללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע.
מועדים דתיים - כן או לא?
בין פוסקי דורנו קיימת מחלוקת אם לראות את הימים הללו כמועדים דתיים. השקפת היהדות הדתית לאומית המודרכת על-ידי הרבנות הראשית לישראל רואה מועדים אלה כמועדים דתיים. וההשקפה החרדית טוענת שאין כל משמעות דתית לימים אלה ואין לכלול אותם במועדי ישראל. בנוסף לכך יש ימים שנזכרו בספרות חז"ל, אולם לא נקבעו בהם מצוות מיוחדות אלא נהגו בהם מנהגים שונים אשר הובאו אחר-כך גם בשולחן ערוך. ימים אלה הם: ט"ו בשבט, ל"ג בעומר וט"ו באב. יש ימי שמחה נוספים של עדות שלא נזכרו כלל והם הסהרנה והמימונה.
החגים ניתנו לעם ישראל בעיקר כדי שיעסקו בהם בתורה מתוך שמחה וחדווה ומתוך אהבה להתקרב לאבינו שבשמיים, שכן בימות החול אדם טרוד במלאכתו וקשה עליו הלימוד.