הציפור האמריקנית הגדולה נחתה. הטקס מרשים. שטיח אדום. הלצות. ז'קטים מתעופפים. מי שאמר שבנט זה אח, לא ראה אח מימיו. "ביבי" הוא קרא לו, בערך אלף פעם ביום. האווירה נעימה, כולם עפים על כולם. חיבוקים, נגיעות חבריות בכתף. מי שלא ראה שמחת אובמה, לא ראה שמחה מימיו. למביט מן הצד, זה יכול היה להיראות כמו הביקור ההיסטורי שאירגן מנחם בגין לאנואר א-סאדאת. כאילו הסכם השלום עומד להיחתם בכל רגע.
הציבור אהב, הציבור אוהב, הציבור יאהב לעולם ועד. "רגע היסטורי". "מנהיג העולם החופשי". כל הכתבים בכל האולפנים ניסו לשווא להמציא סופרלטיבים מקוריים לרוב. זה גם עושה רייטינג, זה גם מוכר פרסומות במחיר גבוה במיוחד כי כל רגע הוא prime, וזה גם נותן קצת נופח ממלכתי לנפיחה התקשורתית הזו. התקשורת שוב בשירות אדוניה הפוליטיקאים ובעלי הממון. לחם ושעשועים להמונים.
מה באמת מסתתר מאחורי הביקור הזה?
האם אובמה בא הנה כדי לכבד את הבטחת הבחירות שנתן לקהילה היהודית שתמכה בו (נגד דעתו, רצונו ומעשיו של החתרן הבלתי נלאה העונה לשם
בנימין נתניהו)? האם אובמה בא הנה כדי לדבר על אירן והנשק הגרעיני? האם הוא בא הנה כדי להוקיר את הממשלה החדשה של מי שפעל נגד בחירתו של אובמה בגלוי? האם הוא בא הנה כדי לקדם את הסכם השלום בין ישראל לפלשתינים? האם הוא בא הנה כדי להחזיר את "ביבי" לקרקע המציאות של המזרח התיכון, ולכפות עליו לפייס את
ארדואן? האם הוא בא הנה כדי להעניק לישראלים את מה שראש הממשלה שלנו לא מסוגל לתת - קצת תקווה שמשהו ייראה פה אחרת, ולא דרך המשקפת המכוסה של הלאומנות?
על כל אלה, ועוד כמה טיפים, בסרטון של
אנטריקוט מפרות קדושות: "האמת על ביקור אובמה".