"ובמלאת ימי הטהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת אל פתח אוהל מועד אל הכהן וכפר עליה הכהן וטהרה" [ויקרא י"ב]. הגמרא במסכת נידה [ל"א] שואלת: מדוע היולדת צריכה להביא קרבן? ומתרצת הגמרא שבשעה שהאישה יולדת היא מצטערת צער גדול מאוד ובאותם רגעים נודרת שלעולם לא תרצה יותר ללדת ילדים, אבל אחרי שהיא רואה את בנה היא מצטערת על הנדרים והכעסים אשר עברה בשעת הלידה ולכן הקרבן הוא על הנדרים הללו אשר היא חוזרת בה מהם.
ואולי אפשר להוסיף עוד ולומר: הנה כאשר האדם נמצא בזמן קשה בחייו או בשעת צרה הוא עומד ונודר נדרים ומקבל על עצמו קבלות גדולות, אך כאשר עוברים הימים והחיים שבים למסלולם הרגיל, האדם חוזר לסורו וכל מה שנדר וקיבל על עצמו הוא שוכח ואינו זוכר. וכמו היולדת, שבשעת הלידה שהיא זמן קשה ביותר, האישה נודרת ומקבלת על עצמה נדרים וקבלות, ואחרי הלידה חוזרת היא מכל הקבלות או מחלקן, ועל זה היא חייבת בהבאת הקרבן.
ואפשר בזה לתת טעם לבקשת הכהן הגדול ביום הכיפורים בקודש הקודשים, שהקב"ה לא יקבל את "תפילתם של עוברי דרכים". ואפשר לדקדק: רואים גנב אשר גונב או אדם שעושה פשע, בשעה שעושה המעשה הוא מבקש מהקב"ה שיעזור לו, שיושיע אותו ויציל אותו שלא ייתפס. וזה עומק בקשת הכהן הגדול, שהקב"ה לא יקבל את התפילות של עוברי דרכים, פירוש: שתפילתם של העוברים על הדרך הטובה וחוטאים לא תתקבל.
אך אנו צריכים לחזק בנפשנו "נשבעתי ואקיימה", שכל השבועות והנדרים והקבלות אשר נדרנו, נשבענו וקיבלנו על עצמנו אפילו בנימי הנפש, נקיים אותם ונעמוד בהם.
בת המלך, החולדה והבורוידוע המעשה בחולדה והבור, בבת מלך אשר נפלה לבור וכמעט מתה, עבר איש כפרי והציל אותה. עמדה בת המלך ונדרה לו שתתחתן איתו. באותה שעה עמדה שם חולדה. אמרה האישה: הבור והחולדה יהיו עדים וערבים בדבר. עברו ימים, האיש הכפרי הלך והתחתן עם אישה אחרת, כי חשב בדעתו איך בת מלך תתחתן איתו, ונולדו לו בן ובת. ואילו בת המלך שמרה את נדרה ולא נישאה. עברו ימים, עברו שנים, בן הכפרי באה החולדה והזיקה לו ומת, אחרי זמן בתו נפלה לבור ומתה. הלך לרב לשאול מדוע בניו כך מתים ואז נזכר בבת המלך והנדר, שהחולדה והבור קיימו את הערבות.
לכן קבלות חייב לקיים, נדרים חייב לשמור, וכל נדר של מצוה, כל קבלה של מעשה טוב, ובמיוחד בימים האלו, נשמור וננצור והשם יהיה בעזרנו לעלות ולהתעלות ונזכה לגאולה שלמה בקרוב ממש.