הרשימות הקודמות בנושא זה תיארו כיצד הכוחות האסלמיסטיים העולמיים כובשים עמדות בכמה מרשויות השלטון החשובות בארצות הברית, וכן כיצד פוליטיקאים במדינות שונות באירופה מאפשרים ואף מסייעים מבחינה פוליטית וכספית להקמת "מגה-מסגדים" בארצותיהם. ברשימות אלה הדגשתי את החלשות, ואולי אף קריסה, של המערכת החיסונית של המערב, שהיא תוצאה של הלך רוח של תקינות פוליטית פוסטמודרניסטית נובעת לכשעצמה ממתיחת הרעיון הליברלי עד לקצהו האבסורדי (אד אבסורדום).
רשימה זו תחשוף עוד ביטויים לתהליך זה: בין אינספור המוסדות האסלמיים הקיימים בעולם פועל ארגון בשם "רווחה איסלאמית עולמית". ארגון זה רשום בבריטניה כעמותת צדקה, אך הוא מסווג על-ידי משרד האוצר האמריקני כקשור בארגוני טרור, וביחוד עם אנשי בן-לאדן. גם ממשלת רוסיה סיווגה ארגון זה כקשור עם גורמי טרור צ'צ'נים, ובישראל סווג ארגון זה כארגון טרור כבר ב-2006. והנה, בין השנים 2007 - 2011 העניק האיחוד האירופי לארגון זה 22 מיליון אירו, ובשנה שעברה הוסיפה ממשלת סקוטלנד לארגון מענק בסך 398,000 אירו. על מענק זה הכריז פוליטיקאי סקוטי הנושא את השם האופייני לסקוטים, חמזה יוסוף, שהיה בעברו דובר הארגון והיום הוא חבר הפרלמנט הסקוטי מטעם המפלגה הלאומית, וגם שר לענייני פיתוח בינלאומי.
גם בעבר תרמה צמרת המפלגה הלאומית הסקוטית כספים לארגונם אסלמיסטיים. ב-2010 דרשו מפלגות האופוזיציה הסקוטית להקים ועדת חקירה בחשד שאוסמה סעיד, בן דוד של חמזה יוסוף ופעיל המפלגה הלאומית שעמד בראש "הקרן האיסלאמית הסקוטית" העביר לקרן 400,000 ליש"ט באמצעות שרים חברי המפלגה. סעיד זה כיהן קודם לכן כדובר ארגון "החברה המוסלמית בריטניה" שהיא שופרם של "האחים המוסלמים". בנאום שנשא ב-2005 קרא סעיד להקמתה של כליפות איסלאמית שתהפוך את כל ארצות האסלם לאימפריה תאוקרטית גדולה.
ההבנה והידידות לארגונים קיצוניים אינה תופעה חדשה אצל השלטונות הסקוטיים. מנהיג המלגה הלאומית הסקוטית אלכס סלמונד נועד עם ד"ר עזאם תאמימי חובב חמאס ידוע שהצהיר בעבר על נכונותו להקריב את חייו למען פלשתין. לאחר פגישתו עם סלמונד הצהיר תאמימי כי הוא התרשם עמוקות מיחסה החם של המפלגה הלאומית הסקוטית אליו. סלמונד זה גם לא היסס להופיע על במה אחת עם האסלמיסט הבריטי סיר איקבל סקראני אשר בהתייחסו לסלמן רושדי בעבר הודיע כי "עונש מוות הוא עונש קל עבורו".
בעיר אברדין שבסקוטלנד שוכנת לה כבוד הכנסייה האפיסקופלית על שם סט. ג'והן, ובשכנותה קיים מסגד. ריבוי האוכלוסיה המוסלמית בעיר גרמה לכך שהמסגד קטן מהכיל את כל המבקשים להיכנס ורבים נאלצים להתפלל מחוצה לו. הנהגת הכנסייה והרקטור בראשם העמידו את אולמות הכנסייה לרשות המתפללים המוסלמים לחמש תפילות ביום, וכה אמר הרקטור: "לעולם לא תמצא דבר רע בתפילה. תפקידי הוא לעודד אנשים להתפלל. לא יכולתי לעמוד מנגד כאשר הרבה מתפללים מוסלמים נאלצו להתפלל בחוץ בקור, אילו העלמתי עין מצערם של המתפללים המוסלמים הייתי בוגד בעקרונות התנ"ך המלמדנו כיצד יש להתייחס לזולת". החלטתו של הרקטור נתמכה על-ידי גבוה ממנו בהיררכיה הכנסייתית, הבישוף של אברדין, שאמר: "מחווה זו בקנה מידה מקומי הוא בעל חשיבות עולמית".
יפה ומרגשת הייתה אחוות דתות זו אילו אופיינה בהדדיות. אך לא רק שאין אף מסגד אחד בעולם שיאפשר לבני דת אחרת להתפלל בתוכו אלא שבעוד הבישוף של אברדין גאה ברגשות החמלה שלו כלפי המוסלמים הנאלצים להתפלל בקור, הוא וכמוהו מעלימים עין ממאות מקרים של רדיפת נוצרים על-ידי מוסלמים כמעט בכל מדינות האסלם. הוא וכמוהו טחו עיניהם מראות את הסכנה האורבת להם ולדתם מהנגיסות שנוגסת בהם התנועה האיסלאמית העולמית.
מחוות אברדין היא מטפורה להזמנת האסלם להיכנס אל תוך קודש הקדשים של התרבות המערבית - אל הכנסייה. אין כאן מקרה, לא נדיר באירופה, של הפיכתו למסגד של מבנה כנסייה ישן, שאין צורך בו, שהרי הולכים ומתמעטים באי הכנסיות, אלא כאן מדובר ביצירת כלאיים בין חזק לחלש, בין החותר בעוז להשליט תרבותו לבין רפה הרצון יפה הנפש הליברלי שדתו הפוסטמודרנית אוסרת עליו להגן על ערכים שאבותיו הליברלים נתנו להם חיים בתקופת הנאורות. בכלאיים כאלה לא תשרור הרמוניה זמן רב. החותר בעוז יביס את רפה הרצון.