ראינו בפרק (כ"ד) כיצד המציא הצופה את המונח "מחזור החיים" והגביל בפועל את מציאותו. נחזור איפוא לצופה ולרגעי הסיכום של "מחזור חייו".
חשוב לי לציין שוב ושוב כי הדברים מכוונים לצופה בכל צורת לבוש שלבש, בתולעת בדג או באדם. ולמרות הכוונה המדויקת הזו שגם התורה מכוונת לה- כתובת הדברים הכתובים היא הצופה היחיד שיכול להכיל את תוכן הדברים ולהטמיעם; וכוונתי הברורה היא לצופה שלבש אדם- ולא כל אדם.
רגעי הסיכום איפוא עצובים הם. המוות הוא מאורע עצוב ורגעי הגסיסה קשים ממנו. "התנפצות האשליה" כאשר האשליה המדובר בה מייצגת חיים תמימים ושלמים- זהו לכל הדעות מאורע מחריד. ובכוונה תחילה אני משתמש במילים קשות ומחרידות, כי תכף ומיד אני הולך להוריד משמעותית את רמת החומציות שלהן עד כדי להופכן למילים רגילות שבשגרה, ועד כדי להפוך את מאורע המוות המחריד לעוד תמונה חומרית שחולפת ליד הצופה ומפנּה מקום לבאה אחריה; דבר שבשגרה.
המוות הוא עוד תמונה מתוך טרליוני תמונות החולפות בכל חלקית השניה לפני הצופה. אם תרצה הוא תמונה מתוך טרליונים שהצופה יונק בחלקית השניה ע"פ פרקי הזמן שלו. על כן אין המדובר במפץ גדול ונורא, ובלשונינו- אין פה ביג דיל; עוד תמונה שבשגרה.
וכן הוא הדבר, הצופה כהוא זה ובאשר הוא - אינו סר מהעולם; הוא נגזר מקיום העולם, כי אין למהות היקום משמעות בלעדיו. וכן הצופה חש ריקנות ובד בבד נפרד מהקרון שלו ועובר לקרון אחר, אם תרצה- מחליף מסילה, ובכוונתו הפעם לעבור יום כיף אמיתי בחברת הקרון החדש מבלי רגע של ריקנות.
וכן ניחשתם! "הקרון החדש" הוא הכלי החדש/ הגוף החדש שהצופה עוטה עליו לאחר שנטש את הראשון. ושוב להזכירכם- אינני מדבר רק על הצופה שטיפס לגוף האנושי, אני מדבר גם על הצפרדע והדג, כל הצופים שהגיעו למגבלת המגבלות- נוטשים את גופם/ מרכבתם ועוטים מרכבה חדשה ומבריקה ובכוונתם הפעם ללחוץ על הדוושה החדשה פול גז ולנצלה עד תום! אשר על כן הדג עובר לקרון הדג, התולעת לתולעת והאדם לאדם- כל צופה והמעמד הקבוצתי שלו, וגם כל צופה והמעמד האישי שלו שמאפיין אותו בתוך הקבוצה, כגון המעמד הגופני, החינוכי, הבריאותי, המוסרי... העיניים החומות, המלוכסנות, הגובה, צבע העור, השיער, מחלות, קשיחות, חלשלשות, תעוזה, נדיבות, קמצנות, כנות, רמת חיסון, תווי פנים... לכל אלה אנו קוראים "מטען גנטי", ולמעשה הם משקפים את "מעמדו האישי" של הצופה שמטבע הדברים הוא מאפיין את גופו/ קרונו וגם את קרונו החדש והמבריק. הצופה עובר בפשטות כתובת חדשה עם כל המטען האישי שלו; שום דבר מהמטען לא הולך לאיבוד בדרך- גם לא מתווסף, לכן סביר שימצא את מרכבתו החדשה בסביבה מוכרת וקרובה.
חשוב להדגיש שוב כי אין המדובר בתהליך חדש ו/או במחזור חיים מחודש, המדובר בתהליך אינסופי לו שותף צופה בעל פוטנציה אינסופית המהולה במוטיבציה שנויה במחלוקת... לצופה הזה תכלית אחת: לדהור ביקום האינסופי המכיל את כל הצירופים האפשריים, והמדובר בפרוש בסדרות החומר בעלות הצירופים האינסופיים כאשר הצופה מקפץ ביניהם ותוך כדי כך קונה לו תכונות; הוא מתקרב לקבוצת צירופים מסויימת ונדבק בה, ולחלופין סולד מקבוצה אחרת ומתרחק ממנה, כך הוא בונה את המעמד הקבוצתי גם האישי שלו, וכן הגוף שמלווה אותו במסעו זה- מבטא כהוא זה את מעמדו הקבוצתי והאישי; מעמד שמשתנה מקפיצה לקפיצה, מצירוף לצירוף, והגוף שהוא לובש- משתנה עם כל קפיצה ומבטא את מעמדו הנתון.
כשאני אומר שהגוף משתנה- הכוונה שסדרת הגוף שהצופה יונק מהמרחב משתנה מיניקה ליניקה, כאשר בכל יניקה שמורה האפשרות לצופה בלסטות מהכיוון ולעבור מסילה, או אף לעבור למערכת מסילות השונה בתכלית מהמערכת הקודמת. כלומר הוא יכול להפתיע אף את עצמו בשינוי הדרסטי של מעמדו, ולא פעם אנו שואלים את עצמינו: איך היגענו הלום! איך התדרדר מעמדנו או לחלופין- איך הרקיע שחקים.
בכל אופן, ובכל מעבר או סטיה, צֶלם המעמד מלווה את הצופה אל כל מסילה ומסילה אליה עובר. אם כן העוּבַּר הקטן והעדין נושא את אותו המטען הגנטי של שמואל שמת בשיבה טובה, דהיינו נושא את אותו המעמד. אם נקרא לעובר דניאל, אזי הצופה עבר משמואל לדניאל ובכוונתו הפעם לעבור יום כיף אמיתי בחברת הקרון החדש מבלי רגע של ריקנות. אין איפוא הבדל בין מעמד שמואל לדניאל - משמע שאין להאשים את הגורל שהרע עם דניאל הקטן וגזר עליו מגבלה גנטית זו או אחרת, או לחלופין להודות לגורל שחנן את דניאל בתכונות הנכונות... מצד אחר, גם הסביבה שדניאל הגיח אליה אינה משקפת את הגורל כי-אם את מערכת המסילות שהצופה בחר להסיט את קרונו לעברה, וסביבה זו על כל מערכותיה משקפת במהותה את המעמד הקבוצתי של שמואל/דניאל, ולכן גם לה אין להלין על הגורל שהכביד עליה במגבלת דניאל, או לחלופין אל לה להתענג על הגורל שזיכה אותה בדניאל ובתכונותיו הנכונות.
מעניין להתבונן בהתפתחות העוברית והתחלקות התאים שבמהותם מטילים אור על האופן בו עובר הצופה ממסילה למסילה, אם תרצה- מאירים את האופן בו יונק הצופה את צירופי החומר ומקפץ ביניהם. למעשה וכאשר הצופה נפרד משמואל-הוא חוזר להיות ללא מרכבה, היינו חוזר להיות צופה גולמי אך בעל מעמד מגובש המאפיין את צלמו/ דמותו. לכן הכיוון הטבעי של הצופה שאך נפרד מגופו הוא להמשיך עם מרכבה חלופית שתסיע אותו למחוזות חפצו וידהר בחברתה ביקום. וכשמה- את המרכבה מרכיבים, ויש להרכיב את אבני הבניין של הגוף- אבן על אבן.
וכן הוא מתחיל לבנות (לינוק) את מרכבתו בפועל מתא אחד ויחיד, אולם ולפני שהוא ניגש למלאכת הבנייה בפועל, וגם כאן ניתן לזהות את המחצבה שמתוכה חוצב הצופה את אבני הבניין של החומר באשר הם נמצאים: החומר יזנק מתוך השיא ופניו לאינסוף שיאים, ומתוך הסדרות שעונות על התהליך הספציפי זה- ינוק הצופה את החומר; וכן היה:
התא הראשון מאבני הבניין של מרכבתו- מקורו בשני תהליכים שהגיעו לשיאי הגירוי שלהם כאשר התחככו ביניהם, וברגע השיא נוצר "הניצוץ"- הוא התא הראשון של הגוף החומרי.
מיד לאחר הניצוץ ובכל דמות גופנית, התא הראשון מתחלק לשניים ונוצר עובר בן שני תאים. וגם כל אחד משני התאים מתחלק וקופץ הצופה לעובר בן ארבעה תאים, וכן הוא מקפץ מיליארדי הפעמים בין הצירופים עד שמגיע לקרון שעונה על דמותו, ומתחיל מיד את מסע הקניות איתו ובכוונתו הפעם לעבור יום כיף אמיתי בחברת המרכבה החדשה מבלי רגע של ריקנות...
וכאמור, מקור התא הראשון של "דמות" הצופה הוא בשני תהליכים שהגיעו לשיאם ויצרו את הניצוץ. מכאן ובנוסף אנו לומדים כי דמות הצופה, היינו "מעמדו", נחצב במקור משתי כתובות או משני מקורות, כאשר כל מקור מהשניים מכיל את חצי המנה של דמות הצופה; והשאלה היא מדוע? האם הצופה כהוא זה סובל במקור מפיצול אישיות...
אכן הצופה באשר הוא סובל במקור מפיצול אישיות; זו הדיאגנוזה המקורית של "דמותו", והמונח המודרני "פיצול אישיות" מבטא נאמנה את האבחון. ביום השישי של פרק בראשית, היינו בתמונת המציאות השישית במספר המורחבת והמקיפה מכולן, עומדת התורה בהרחבה על האבחנה הזאת ויורדת לפרטי פרטיה כאשר מקצה לה 13 מילים (כז, א) - שבמונחי התורה זה אחד הכרכים שבמאגר. בסדרת
"שבעת ימי הבריאה" - סרקתי כמובן את היום השישי ולי לקח כחמישה עמודים בשביל לסכם את האבחנה, אביא בפרק (כ"ו) הבא את עיקרה.