המלחמה העכשווית

אימרה ידועה קובעת, כי גנרלים נלחמים את המלחמה הקודמת. אני חושב שהעולם כולו נלחם את המלחמה הקודמת. אם בעבר המלחמה הייתה מול צבאות סדירים בעלי מטה מרכזי אחד, היום הבעיה העולמית היא תאי טרור הפרוסים בכל רחבי העולם. ומאחר שזוהי בעיה צבאית עולמית, גם הפתרון חייב להיות צבאי עולמי. בעבר, לאירועי טרור הייתה מטרה נקודתית כמו שחרור אסירים, או אסטרטגית כמו קבלת זכויות. כיום המטרה היא אחת ויחידה: לפגוע באנשים ולא משנה מי הם. הטרור העולמי הולך ומתגבר. ישנם מקרים שבהם קשה לשים את האצבע ולזהות מחבלים פוטנציאליים, כי הם כבר לא בהכרח חברים בארגון טרור כזה או אחר; הם אנשים בעלי אידיאולוגיה מסוימת, שחושבים שיוכלו לפעול לטובת אידיאולוגיה זו אם יבצעו פיגוע. דוגמה לכך ראינו בפיגוע בבוסטון. במקרה זה היה מדובר בשני אחים שהושפעו מהאידיאולוגיה של אל-קאעידה ולכן עשו את מה שעשו.

השלב הראשון הוא מתן סיוע של מדינות לארגוני טרור. דוגמה ראשונה לכך היא ציר אירן-חמאס-חיזבאללה. אירן כידוע לא ממש מחבבת את ישראל, ולכן היא מממנת ארגונים כמו חמאס וחיזבאללה שיפגעו בה. ההינתקות מעזה יצרה שליטה מוחלטת של חמאס ברצועה שהחל להרוויח גם במישור הפוליטי הפנים-פלשתיני. חמאס הקים ישות איסלאמית-רדיקלית ברצועה שנתמכת על-ידי אירן וסוריה (אם כי נראה שהסיוע מסוריה הופסק עם תחילת הלחימה במדינה). הדבר אינו מובן מאליו, שהרי חמאס הוא ארגון סוני ואירן היא מדינה שיעית. ארגון סוני אחר, אל-קאעידה, לא נמצא בקשרים עם אירן ואפילו מתנגד לה. ואולם, "אויב אויבי הוא ידידי" ואירן ממשיכה להעביר נשק לחמאס ל"שעת הצורך". הקשר בין אירן לחיזבאללה מובן עקב הדעות האידיאולוגיות הדומות. חיזבאללה מתפקד כסוג של "פיקוד מערב" של אירן, שכנראה גם הוא יפעל ב"יום הפקודה". תאים של חיזבאללה פרוסים בכל העולם, ודוגמה לכך ראינו בפיגוע בבורגס. גם כאן היה מדובר בשני אזרחים שכנראה הושפעו מהאידיאולוגיה של חיזבאללה וקיבלו סיוע מאירן. נוסף לכך האבסורד שבו מדינות אירופה עדיין לא החליטו שחיזבאללה הוא ארגון טרור; האידיאולוגיה של חיזבאללה היא נגד מדינות המערב כשבראשן ארה"ב וישראל. נראה שהדבר היחיד שישנה תפיסה זו הוא פיגוע קטלני נגד מטרה אזרחית רגילה באחת מבירות אירופה. השלב הבא הוא קיומן של מדינות טרור. דוגמה לכך הן אפגניסטן ומאלי. לאחר פיגועי 11/9 האשימה ארה"ב את אפגניסטן במתן סיוע לאל-קאעידה. ארה"ב ובעלות בריתה פלשו לאפגניסטן והפילו את שלטון הטליבאן במדינה. במאלי התבססו כוחות של אל-קאעידה ולמעשה החלו להשתלט על המדינה. מאלי ביקשה עזרה וקיבלה אותה מצרפת. ככל הידוע, אל-קאעידה איבד מכוחו ומשליטתו במדינה, אבל המלחמה עדיין נמשכת.

השלב החמור ביותר הוא סיוע של מדינות למדינות טרור. אחד האיומים הגדולים על שלום העולם כיום הוא קוריאה הצפונית. לשליטיה של מדינה זו לא אכפת מכלום חוץ מאשר להישאר בשלטון, ומצידם כולם יכולים למות (מה שלמעשה קורה במדינה). קוריאה הצפונית מצליחה להשליט פחד על מדינות אחרות, מחשש שמא תשתמש בכלי הנשק הגרעיניים שבידה. לשם כך נוקטות מדינות העולם פעולות כדי למנוע את השימוש בנשק גרעיני, כשלמעשה פעולות אלו מחזקות את קוריאה הצפונית, והנה מספר דוגמאות.

• בפברואר 2012 הסכימה קוריאה הצפונית במו"מ עם ארה"ב להשהות את תוכנית הגרעין, בתמורה ל-240,000 טונות של סיוע במזון. כך משיגה המדינה חימוש גרעיני שמאיים על אויביה, ומוביל אותה לעמדת מיקוח שבה היא משיגה סיוע לאזרחיה בתמורה להפסקת החימוש, שכמובן ניתן לחדשו בכל עת.

• רוסיה הסכימה בספטמבר 2012 למחוק לקוריאה הצפונית כ-90% מחוב בסך 11 מיליארד דולר מהתקופה הסובייטית, ותשקיע מחדש כמיליארד דולר בסיוע למדינה בתחומי אנרגיה, בריאות וחינוך.

• סין היא בת-בריתה העיקרית של קוריאה הצפונית, ויש לה תפקיד צבאי וכלכלי. מבחינה צבאית, סין מעוניינת לשמר את הסטטוס קוו ולמנוע סיטואציה שבה קוריאה מתאחדת וארה"ב מתחזקת. סין תעשה הכל כדי לסייע לבת-בריתה לשרוד, מפני שהיא רואה בקוריאה הצפונית נכס אסטרטגי מול האינטרסים הפרו-מערביים והנוכחות הרוסית באיזור. מבחינתה, קוריאה הצפונית מהווה מדינת חיץ בינה ובין המערב ומסייעת לה לשמור על המשטר הקומוניסטי הסיני. הצבא העצום, הנשק הגרעיני והטילים הבליסטיים של הצפון מהווים הרתעה אפקטיבית וזולה מכיוון גבולה הדרומי.

מבחינה כלכלית, רוצה סין להמשיך ולהתפתח ולהפוך לכלכלה הגדולה בעולם. מן ההיבט הזה, עליה למנוע את נפילת משטרו של קים, שעשויה להביא לנהירה של מאות אלפי פליטים מורעבים לשטחה ולפגוע בשגשוגה הכלכלי. במסגרת שני תפקידיה מספקת סין לצפון מזה כמה עשורים הן תמיכה דיפלומטית למניעת הטלת סנקציות בינלאומיות ותמיכה פיננסית. כיום, 90% מצורכי האנרגיה של קוריאה הצפונית, 80% ממוצרי הצריכה ו-45% מהמזון של המדינה מסופקים על-ידי סין. התפתחויות אלו ודומותיהן מסכנות את שלום העולם. מכיוון שהמטרה של הטרוריסטים היא לפגוע בכמה שיותר אנשים, לא אכפת להם מי הם אותם אנשים, מה דעותיהם והאידיאולוגיה שלהם. העולם צריך להתעורר מהר ולהבין שמשהו השתנה. העורף הפך לחזית ואף אחד לא יכול להיות בטוח.

האמת היא, שממש לא המצאתי פה את הגלגל. התפיסה שהטרור הוא גלובלי ולכן המלחמה בו צריכה להיות גלובלית, הופיעה כבר ב-1986 בספרו של בנימין נתניהו "הטרור: כיצד יוכל המערב לנצח". ביבי עמד שם על המאפיינים של הטרור וקבע, שהדרך היחידה בה יכול המערב לנצח במלחמה נגדו היא גיוס כל המשאבים ופעילות צבאית בלתי מתפשרת נגד הטרוריסטים ומי שנותנים להם סיוע, כולל מדינות. ועכשיו תנחשו מי כתב את השורות הבאות, המופיעות בספרו של נתניהו: "התגובה על טרור בינלאומי כגון זה צריכה להיות בינלאומית. על המערב מוטלת החובה למצוא דרכים חדשות לשיתוף פעולה נגד רשת הטרור... ארצות, שבוחרות לתאם את פעולותיהן נגד הטרור הבינלאומי, צריכות להקים ארגון בינלאומי מיוחד לתכלית זו... בלי מרכז בינלאומי, שינצח על הפעולות נגד הטרור ויתאם אותן, לא תיתכן התקדמות של ממש במלחמה בו... יש להבהיר לארצות היוזמות טרור, שתועמדנה בפני חזית מאוחדת ומאורגנת של מדינות ושאיגוד זה יהיה מוכן לנקוט אמצעים, שארץ מותקפת אחת לא תוכל לנקוט לבדה". לא, זה לא היה ביבי וגם לא אביגדור ליברמן ולא משה יעלון. כתב את הדברים יצחק רבין.

אפשר ללכת עוד יותר אחורה – לתחילת שנות ה-80. באחד מפרקי "כן, אדוני השר" מתגלה שמו של השר ג'ים האקר ברשימת חיסול של ארגון טרור. האקר שואל מיהו אותו ארגון, וסר האמפרי אפלבי משיב: "קשה לדעת, אדוני השר. זו יכולה להיות קבוצה פורשת אירית, או באדר-מיינהוף, או אש"ף, או ספטמבר השחור. אלה יכולים להיות מטורללים מתוצרת בית – אנרכיסטים, מאואיסטים, או אולי לובים, אירנים או הבריגדות האדומות האיטלקיות". וראש הלשכה, ברנרד וולי, מסכם: "מכל מקום, כולם קשורים בעצם אלו לאלו".