"תּוֹרָה צִוָּה-לָנוּ מֹשֶה מוֹרָשָה קְהִלַת יַעֲקֹב" (דברים לג, ד). האיש משה היה עבדו הנאמן של הקב"ה והוריד לנו את תורתנו הקדושה, המושלמת והנצחית. הקב"ה מינה אותו להיות רבינו, ומלכנו - וכל זה בזכות מידתו הגדולה מכל - ענוונותו האדירה.
להבדיל ממורשתו של משה רבינו, מורשתו של אהרון הכהן - עבודת המשכן - הייתה עבודה התלויה במידה אחרת - אהבה. זו הייתה מידתו המובהקת של אהרון - אהבה לבריות, ולקב"ה. להבדיל ממורשתו של משה רבינו שאנו מקיימים עד עצם היום הזה בלימוד תורה ובקיום תורה, מורשתו של אהרון תמה עם חורבן בית המקדש השני.
שאלה: מתי הוכיחו סופית משה ואהרון להקב"ה שאלו הן מידותיהם הגדולות ושבזכותן ראויים הם - אחד להיות רבו של ישראל והשני להיות כהנו? לעניות דעתי, הדבר קרה באותו מועד ממש, בשעתו הקשה ביותר של עם ישראל. משה רבינו, בענוונותו הבלתי נתפסת, היה מסוגל לבטל את כל צרכיו הגופניים בהר סיני במשך 40 יום ו-40 לילה כאשר הוא למד תורה מהקב"ה, ללא ביטול שניה אחת. הוא לא אכל, לא שתה ולא ישן - רק למד תורה מה'. והדבר לא נעשה בעזרתו של הקב"ה, אלא מרצונו הכמעט ניסי של משה להתחבר לקב"ה. בתום אותם 40 יום, החל עם ישראל לחטוא בחטא העגל, ואהרון שהופקד על שמירת העם (ביחד עם חור) נכשל במשימה. ומדוע? מפני אהבתו האדירה לבריות. הוא לא היה מסוגל להתעמת עם שום אדם. ולכן דווקא בכישלונו - מאהבה - הוכיח אהרון לה' שהוא זה המתאים ביותר לקרב את עם ישראל לאביהם שבשמים - באהבה.
אך כיצד יודעים אנו שאכן אהבה הייתה המידה הבולטת ביותר באישיותו של אהרון? הרי חז"ל תמצתו את אופיו ואת כל מעשיו במשפט אחד גדול: "אוֹהֵב שָׁלוֹם רוֹדֵף שָׁלוֹם אוֹהֵב-אֶת הַבְּרִיוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה" (פרקי אבות א, יב). בזה הצטיין אהרון כל ימיו. אהרון היה אוהב שלום ומשכין שלום בין אדם לחברו ובין אדם למקום, והאמין שהאמצעי להשגת השלום המושלם הזה הינו דרך התורה, כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
אז מה נותר לנו היום מעבודתם של אהרון ובניו? לדאבוננו, ישנן, למעשה, רק שתי מצוות של הכהנים שאנו מקיימים בימינו אנו - פדיון הבן וברכת הכהנים. הבה נעיין בברכה זו ובמורשת אהרון הכהן, ונראה האם היא משקפת את מהותו ואת האידיאלים שהוא הפיץ והוריש לבניו ולעמו ישראל.
ראשית, כל יום תמיד הכהנים עולים לדוכן ומברכים את עם ישראל בבתי כנסיות. סמכותם והשראתם באים מאביהם אהרון, ואכן הם מצהירים "ברוך אתה ה' אלקנו מלך העולם, אשר קדשנו בקדושתו של אהרון וציונו לברך את עמו ישראל באהבה", והציבור עונה "אמן". אכן, סמכותם זו באה מן הסמכות שניתנה לאהרון בתורה בפרשת 'נשא' שבה ה' ציווה את משה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶה לֵאמֹר: דַבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרכוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ו, כב-כג). ברם, מדוע בברכה שלפני ברכת הכהנים, מוסיפים הכהנים מילה שאינה מופיעה בתורה - "באהבה"? לעניות דעתי, כפי שסיים הקב"ה את ציוויו לכהנים באומרו "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי... וַאֲנִי אֲבָרְכֵם" (שם, כז) והכוונה שם הייתה "באהבה", כך נדרשים הכהנים - כצאצאיו של אהרון, שכל מהותו הייתה אהבה - לברך את עם ישראל כפי שה' מברכם וכפי שאביהם בירכם - באהבה.
לסייפא של הברכה "לברך את עמו ישראל באהבה" - ישנן שתי משמעויות: אחת, לברך את עם ישראל כך שאהבה תשרור בלבם של כל בני ישראל, והשניה, שהכהנים יזכו לברך את עם ישראל כאשר הם עצמם נמצאים במצב של אהבה כלפי העם. זה האידיאל "האהרוני" שהוא הוריש לבניו על-פי הקב"ה.
וכעת לברכות עצמן. הברכה הראשונה הינה הגשמית והבסיסית ביותר. "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ" - באה לבקש מהקב"ה שיברך את כל אחד ואחד מעם ישראל ברובד הגשמי. ומכיוון שכדי לשמור על גופינו אנו זקוקים לשמור גם על נכסינו, הברכה כוללת שמירת הגוף ושמירת ההון.
הברכה השניה הינה יותר רוחנית. "יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶךָּ" באה לבקש מהקב"ה שיפקח את עינינו ויתן בנו חכמה. כדי להבין את משמעות החיים, קרי, את התורה ומצוותיה, חובה שנתברך בחוכמה. העדר חכמה מהווה מחסום גדול לקירבה לה', ליראתו ולאהבתו. אך האם נוכל להסתפק ברוחניות שכל כולה חוכמה בלבד? הרי אז נהיה לא יותר רוחניים מן הגויים, כי יש חכמה גם בהם. ברם, אנו שואפים לרוחניות נשגבת יותר - לקבלת אורו של הקב"ה, שיקרין עלינו ממידותיו האלוקיות, וכך נוכל "להביט נפלאות מתורתו וממעשיו" (ספורנו). את האפיונים הללו של הקב"ה, מבקשים הכהנים שיקרין וישתול בנשמתו של כל אחד ואחד מאתנו כדי "שתשא חן בעיניו", כפי שאמר הרמב"ן.
הברכה השלישית הינה: "יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לֱךָ שָׁלוֹם". זו הברכה הנשגבה ביותר ותחילתה בהרמוניה בנשמת האדם - בין הסופראגו השואף למוסריות ובין האיד (היצר הרע) השואף לספק לגוף האדם את כל תאוותיו. השלום הרוחני הזה מתאפיין בשלווה שבאה אחרי המלחמה - מלחמה מתמדת אצל רוב בני בשר ודם -שבה הגוף מסתפק בסיפוק צרכיו הבסיסיים, ולא משתלט על הנשמה ולא מונע ממנה את השגת "תאוותיה" הרוחניים. אחרי שאדם משליט שלום, קרי, הרמוניה, בנשמתו הוא מוכן להשיג הרמוניה חברתית - בין בני משפחתו, מכריו, עירו ועמו.
יהי רצון שנזכה - במהרה בימינו - כל אחד ואחד מאיתנו לזכות בהגשמתן של שלושת הברכות הללו. ויותר מכל, לזכות בקריאת ברכת הכהנים האלוקית הזו בבית בחירתנו במהירה בימינו, כן יהי רצון.