"ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם". רש"י פירש: שמענו אומרים זה לזה נמלים יש בכרמים כאנשים, ע"כ. והנה בספר הקדוש קדושת הלוי מפרש רבי לוי יצחק מברדיטשוב יסוד גדול, כאשר נתבונן בדברי רש"י תקשה לנו קושייה גדולה, התורה אומרת חגבים ורש"י אומר נמלים, איך יובן הדבר? ומפרש בעל קדושת הלוי: שלמה המלך אומר במשלי ו': "לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם אשר אין לה קצין שוטר ומושל תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה". ומובא בילקוט: מהו ראה דרכיה וחכם? ראה דרך ארץ, שבה ובורחת מן הגזל. אמר רבי שמעון בן חלפתא מעשה בנמלה אחת שהפילה חיטה אחת והיו כולן באות ומריחות בה ולא הייתה אחת מהן נוטלת אותה עד שבאה זו שהייתה שלה ונטלה אותה אף על-פי שאין לה לא שופט ולא שוטר, אתם שמיניתם לכם שופטים ושוטרים על אחת כמה וכמה.
וכך מובא בגמרא במסכת ערובין ק': אמר רבי יוחנן אלמלא לא ניתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול וגזל מנמלה ע"כ. וזהו שפירש רש"י: שמענו אומרים שאלו אנשים אשר בכרמים רחוקים מגזל כנמלים ועל-ידי כן לא יקחו את ארץ ישראל.
אמונה של נמלה והנה רבי לוי יצחק מברדיטשוב מבאר ואומר את דברי רש"י: שהמרגלים שמעו את יושבי הארץ אומרים, שאותם האנשים המרגלים את הארץ אשר ראייתם כלפיהם הייתה שהם כחגבים, ידעו שבני ישראל נזהרים מהגזל כנמלים ולכן היו רגועים שבני ישראל לא יקחו מהם דבר שלא שלהם, את הארץ. ולכן יושבי הארץ לא פחדו ולא נלחצו מזה שבאו מרגלים לרגל את הארץ.
ואולי אפשר להוסיף ולומר עוד דרך על דברי יושבי הארץ על המרגלים. במדרש רבה פרשת שופטים נאמר: מה ראה שלמה ללמד לעצל מן הנמלה, רבנן אומרים הנמלה הזו שלושה בתים יש לה. קומה ראשונה של הבית באדמה לא מכניסה בה את האוכל שלה, למה? פוחדת שהגשם יחלחל ויקלקל את האוכל, וכן בקומה האחרונה גם כן לא מכניסה את האוכל שלה מפני היובש והדחק שהאוכל לא יתקלקל, ואת כל האוכל מכניסה בבית האמצעי. וכמה אוכל אוספת הנמלה? אמר רבי שמעון בר יוחאי שלוש מאות כור, וכמה חייה של הנמלה? אמרו חז"ל חייה שישה חודשים. והנה כאשר נתבונן ונסתכל על הנמלה שבונה בית עם כ"כ הרבה מחשבות לשמור על האוכל ואוספת כ"כ הרבה אוכל וכל חייה הם רק שישה חודשים, בשביל מה כל הטרחה והמרוץ הגדול אחרי האוכל הרב ואחרי הבית הבטוח?
אמרו חז"ל: שנמלה יודעת שחייה קצרים אך בטוחה היא ואמונתה אמונה גדולה שאולי יאריך הקב"ה את חייה ותחיה יותר שנים. ועל זה שיש לה אמונה חזקה מתנהגת ומתנהלת כמו שהחיים כבר ניתנו לה.
וזה מה שאמרו יושבי הארץ על המרגלים, ראו אותם כחגבים אך עם אמונה וביטחון כל כך חזקים כמו הנמלה, אפילו שמי יעלה על דעתו שיכול לנצח את הענקים היושבים בארץ, הם כנמלים עם אמונה וביטחון להילחם עם הענקים ולכבוש את הארץ.
וזהו יסוד גדול לחיינו, אף שאדם רואה על-פי שכל שאינו יכול להגיע או להשיג דבר מסוים והוא מעל הכוח ומעל היכולת, מחויב האדם להיות עם אמונה וביטחון ולהשתדל בכל כוחו וידע שאין דבר העומד בפני הרצון.
וקשה - איך התורה מביאה השוואה של אנשים לחיות ולנמלים? אלא ידוע שבבריאת העולם הקב"ה פנה לכל נברא ונברא וביקש ממנו לתת את הטוב והמיוחדות שלו ובזה לברוא את בחיר הבריאה, את אדם הראשון, האריה נתן מכוחו, הנמר נתן מכוחו ולכן נאמר: הווה עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי. והנמלה נתנה את כוח הביטחון בהקב"ה.
רפויי ביטחון כחגבים כאשר שמעו המרגלים שיושבי הארץ הענקים הגיבורים חושבים עליהם שהם עם ביטחון כנמלים, תיקנו אותם בינם לבין עצמם שאינם כנמלים עם ביטחון גדול בהקב"ה, והיסוד שהנמלה תרמה לאדם ביטחון בה' חזק אצלם, המרגלים הרגישו בעצמם כחגבים חלשי אמונה ורפויי ביטחון.
ונקשה - איך הנשיאים שהם המרגלים שעמדו רגליהם במתן תורה, בקריעת ים סוף, אכלו את המן, ראו את יציאת מצרים, איך ירדו לדרגה הנמוכה זו באמונה בה'? אלא עם ישראל היו דבוקים בכל כוחם ברבם משה רבינו ואהבו אותו אהבה מרובה ביותר ופחדו מכניסה לארץ ישראל, כי ידעו שמשה לא ייכנס. וכמו שמובא על השבטים ראובן וגד ומנשה שביקשו להישאר מעבר לירדן ולא להיכנס לארץ ישראל, ואמרו חז"ל שלא רצו להיכנס לארץ משום שהיו קשורים מאוד לרבם משה רבינו ורצו להישאר ליד קברו, וזה העומק "מקנה רב להם", מקנה מלשון קניין, רב - זה רבם משה רבינו.
וכך יהושע בן נון, כששמע את אלדד ומידד מתנבאים במחנה, ביקש ממשה כלאם, ומה הייתה נבואתם: משה ימות ויהושע יכניסם לארץ ישראל. וכך המרגלים, "וילונו על משה ועל אהרון כל בני ישראל", שיתלוננו על כמה שיחסר להם משה ויאמרו: "לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו", כי כדאי יותר למות פה עם משה מלהיות בארץ ישראל בלי משה.
חשבונות של בורא עולם "ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזו ליפול בחרב". והנה ידועה המשנה באבות פרק ה': חרב באה לעולם על עינוי הדין ועל עיוות הדין ועל המורים בתורה שלא כהלכה והנה המרגלים אומרים: אם משה רבינו ימות ולא יכנס לארץ ישראל ודאי שנרד מבחינה הלכתית ולכן הירידה הזאת תביא אותנו למות בחרב, כי החרב בא לעולם כדברי המשנה על עינוי הדין, עיוות הדין ועל המורים בתורה שלא כהלכה ובלי משה רבינו ודאי נתדרדר בעניני הלכה.
אך זו הייתה טעותם של המרגלים. לפעמים האדם יורד לעשות חשבונות של הקב"ה, וכל מי שניסה לעשות חשבונות בשביל הקב"ה איבד והפסיד את עולמו. "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" והמופלא ממך אל תדרוש.
וגם חזקיה המלך כשבא אליו ישעיה הנביא והודיע לו שימות מהעולם בקיצור ימים ושנים, שאל חזקיה מדוע? אמר לו הנביא ישעיה: בגלל שלא התחתנת. אמר לו: איך אתחתן, הרי ראיתי ברוח הקודש שעתיד להיוולד לי בן שיעשה הרע בעיני ה'. אמר לו הנביא: חשבונות של הקב"ה אל תחשב.
וזה היה הניסיון הגדול של אברהם אבינו בעקדת יצחק. הניסיון לא היה לעקוד את יצחק, כי ראינו במשך הדורות יהודים רבים שמסרו את ילדיהם על קידוש ה' ובוודאי שאברהם אבינו אין דבר שהיה עומד מולו לעשות את רצון ה', אלא הניסיון של אברהם היה המחשבות, איך הקב"ה אמר לי כי ביצחק ייקרא לך זרע ויצחק הוא הבן הממשיך שלך ופתאום הקב"ה אומר לי לעקוד את יצחק. המחשבות והחשבונות האלו היו הניסיון של אברהם.
ולכן כשיצאו המרגלים לרגל את הארץ נאמר: "וישלח אותם משה ממדבר פארן על-פי ה'", וקשה - הרי התורה אומרת שהקב"ה אמר למשה: "שלך לך", לדעתך, לרצונך, אני איני מצוה אותך. אם כן, מה הפרוש "על-פי ה'"? אלא אפשר לפרש ולומר: על-פי ה', אל תעשו חשבונות פרטיים שלכם אלא תעשו על-פי ה', לשם שמיים.
אנשים על חשבונות קטנים של הנאות קטנות, של חוסר נוחות קטנה, שכבודם אולי ירד, מוכנים לאבד את עולמם ולאבד נשמות מישראל. בחיים יש מבחנים שהאדם צריך לעמוד בהם גם אם לא נוח לו, רק יעשה הכל לשם שמיים.