עוד שלוש שנים יא מנאייק

כאשר היעד הוא מיסוי האדם העובד או עוד אבן על כתפי מעמד הביניים, הממשלה לא מהססת ולא מתעכבת, אפילו מקדימה. אם חשבנו שעליית המע"מ תתחיל בשנת התקציב הבאה אז טעינו, כבר מהחודש הקרוב נתחיל לשלם מע"מ מוגדל, כי זה קל, אנו, העם הפשוט, מקבל כל גזירה, מודה על כל מכה, ולעיתים מגיש אפילו את הלחי השנייה. אבל כאשר מדובר בנושא הרבה יותר משמעותי, עם השלכות מרחיקות לכת הרבה יותר, הממשלה משתפנת, ודוחה את היישום בשלוש שנים – לא פחות ולא יותר. ואיך היה פועל כל בר דעת? הוא ודאי לא היה מסיים את ביצוע התוכנית בתום 3 שנים אך היה מתחיל בה מיידית ומעלה בהדרגה את ספי הגיוס באופן שבתום חמש או שש שנים נגיע לשוויון מלא בנטל אשר יחייב גיוס של כל האוכלוסיה בנים ובנות לצבא או לתפקיד אזרחי וכולם למשך אותה תקופה. אבל אצלנו הפוזה מתגברת על המהות, התעתועים גוברים על המעש, ולכן מתקבלות החלטות עקומות אשר ניתן אולי להשוויץ בהן ברדיו או בטלוויזיה, אך מהות של ממש אין מאחוריהן. ממש כמו אותו חסיד שהבטיח ללמד את כלבו של הפריץ לדבר בתוך חמש שנים בתמורה ל-5000 רובל קש מוני ביד, וכאשר אשתו של החסיד נלחצה אמר לה, מה את יודעת יקרה תוך חמש שנים או ימות הפריץ או ימות הכלב, ואנו את ההון שלנו כבר עשינו.