יש בלשון מנוסה מפני ויש בה מנוסה אל. "הַנָּס מִפְּנֵי הַפַּחַד יִפֹּל אֶל הַפַּחַת וְהָעֹלֶה מִן הַפַּחַת יִלָּכֵד בַּפָּח..." אומר ירמיהו בפרק מ"ח,פסוק מ"ד, ואותו פתגם עממי שהיה כנראה מצוי, מוצא אזכורו בשינוי קל בישעיהו כ"ד,י"ח, " וְהָיָה הַנָּס מִקּוֹל הַפַּחַד יִפֹּל אֶל הַפַּחַת וְהָעוֹלֶה מִתּוֹךְ הַפַּחַת יִלָּכֵד בַּפָּח...". הפחד מפחיד. הוא מעין בריאה, יש בו כביכול נשמת חיים. "כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ" (עמוס ה',י"ט) כן הפחד, לא פחות מאשר האיום המעורר אותו, מניס את האדם אל אשר ידמה לנפשו כי לא יפחד עוד.
ויש בלשון מנוסה אל, כגון "וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי" (דברים י"ט,ה'). אימת גואל הדם האורב לרוצח בשגגה להמיתו מיתת נקם, רודפת בכל הדרכים והצמתים, ואין מנוס אלא במנוסה אל עיר מקלט. ישעיה מנבא את נפילת בבל ואת שחרור כל בני העממים הנאנקים תחת עולה ואומר "אִישׁ אֶל עַמּוֹ יִפְנוּ וְאִישׁ אֶל אַרְצוֹ יָנוּסוּ" (ישעיהו י"ג,י"ד). המנוסה אל זוכה לביטוי שיא בתיאור המקראי של בקיעת ים סוף ובעיטורו המדרשי. ישראל חוצים את הים ביבשה בין חומות הגלים, וחיל פרעה ופרשיו קרבים אליהם לעצור בעדם, להכותם, לשבות אותם ולהשיבם מצרימה. אבל כשאחרון בבני ישראל עולה מן הים בחוף האחד - ראשוני המצרים יורדים אל הים בחוף שכנגדו. בו ברגע, "וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ, וַיְנַעֵר ה' אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם " (שמות י"ד, כ"ז). איך נסים אל, איך נסים לקראת? רש"י על אתר מפרש "שהיו מהוממים ומטורפים ורצין לקראת המים" וכן, ממין זה, מפרש רבי אברהם אבן עזרא ש"המנוסה לקראת" לא הייתה בחירה מושכלת אלא בלבול וטירוף הדעת, "שהם חושבים בנוסם שהם חוזרין ליבשה, והם הולכים לקראתו".
ה"מנוסה לקראת" מעידה על-פי שיפוט המדרש כי המצרים איבדו קשר עם המציאות, "גלי הים נדמו לסוסים נקבות ומצריים לסוסים זכרים מזוהמים ורצו אחריהם עד ששקעום בים" (שיר השירים רבה, פרשה א'). הפרשנים רואים ב"מנוסה לקראת", "מנוסה מפני" שהפכה בלי בחירה ל"מנוסה אל" בשל הלם האנדרלמוסיה. המדרש מכיר במציאות של "מנוסה אל" בשעה שהזיה משתלטת על האדם ומניסה אותו אל תעתועיה, כאילו כבוחר, למעשה כנכפה. לו היה פרעה עמיד בפני התפוצצות נס בקיעת הים לעיניו, היה נס אל ארצו. אבל הוא לא שלט. סוסיו שלטו. לסוסים לא היה עניין בבני ישראל שמכל מקום כבר נעלמו מעיניהם. הם ראו רק את הגלים שנתלבשו בעיניהם כסוסות, ומיוחמים- הם "נסו לקראתם". לכן מותר אולי לומר כי " כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם" (שמות פרק ט"ו י"ט) הוא פשוטו של החיזיון הפואטי הסוריאליסטי במעיו של המדרש.
אוקינוס החידות סוסים מדומיינים אלה כמו תינו אהבים עם מותם. הגלים הממיתים פיתו אותם. כל עין ראתה את האימה. לא הסוסים המסוממים סעורי הרעמה. הם נישבו בסודה ושעטו אליה. משורר שירת הים עשה אותם משל לאדם החובק בתשוקה את הבריאה שלא באה לעולם אלא כדי לסלקו. בריאה זו, פעמים היא משתקת את מערכות השיפוט ב "סְאוֹן סֹאֵן בְּרַעַשׁ" (ישעיה ט',ד'), בעוצמות קול שאין מילים יכולות להכילן. אין בה ממש לבד מקול רעם. היא מבעיתה מתוכה. פעמים היא משתקת בלחש, ב"קוֹל עָלֶה נִדָּף" (ויקרא כ"ו,ל"ו) המתעצם מאפס בסדנות הפחד ונסים מפניו כמפני חרב. פעמים היא כובשת במתק, בקול שאוזן לא שמעה עוד אלא באגדות המביאות אותן מאוקיינוס החידות והמסתורין, כגון אחת מן הרבות האלה ששמע החיד"א, רבי חיים
דוד אזולאי, המספר בספרו "מדבר קדימות" מערכת ד', "דג יש בים שקורין סירינ"ה, מחציו ולמעלה כדמות אישה בתולה, ומחציו ולמטה כתבנית דג, ומקום משכנה בסלעים ומקומות מסוכנים בים, ומדי עבור איזה ספינה תתחיל לשורר ולזמר בקול נעים הרבה עד כי תפיל חבלי שינה על כל אנשי האוניה, ואחר כך נכנסת לתוכה והורגת ואוכלת יושביה", ומלחי האומות מעידים עליה כי לא היא באה אצלם, ליטול נשמתם כשהם ישנים, אלא הם, נעורים, נמשכים אל שירתה הענוגה ואובדים בפיתוייה בנוסם אליה מכושפים.
ההתמרדות הגדולה של קורח, בן הלוויים שהתאווה לכהן תחת אהרון שייחוסו נתגדל מאותו שבט, ושל דתן ואבירם שנתייחסו לראובן בכור יעקב וקשרו קשר למלוך תחת משה שלא השגיח כביכול בחוקות ירושת הבכורה, לא הייתה במסתרים. היא הייתה גלויה. נגדה-נא כל העם כולו שעמד בהמון ועקב אחר מחזה ההתמרדות הזאת ונעשה כמין קולוסאום ענק שעצר את נשימתו בצפייה לראות מה יכריעו ממרום ואת מי יכתיר אלוהי הרוחות כמנצח בקרב האדירים הזה. והנה, בריאה שלא נודעה מאז נבראה בערב שבת בראשית בין השמשות ונשמרה בכליו המסתוריים של הקדוש ברוך הוא לעלות על במות עולם ברגע המכריע של המערכה הגורלית, פצתה את פיה "וַתִּבְלַע .... אֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל" (במדבר ט"ז,ל"ב-ל"ג).
גם אלה במורדים שהבינו במאוחר מדעתם כי הקשר לא יצלח ומוגי לב ערקו מתוך עדת הקושרים ונמלטו להסתתר בתוך הקהל, "בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים י"א,ו'), אותרו ונלכדו. "אמר רבי יהודה, באותה שעה נפתחו לארץ פיפיות הרבה שנאמר בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל". כמו שיש בריאה שיש לה ראשים טורפים הרבה והכורת אחד מהם נטרף בפי האחרים, כן בריאה זו כל מקום שנסתתר בו אחד מן המורדים פתחה אחת מפיותיה לבולעו. רבי נחמיה דבק בכתוב "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ", ולא את פיפיותיה, אבל מאמץ את דעתו של רבי יהודה ש"הכל אישי", גם המרידה בחבורה גם הענישה של היחיד בתוך הכלל, אך רואה את הבריאה שבלעה את עדת הקושרים לא כמפלצת רבת פיות אלא כמפלצת בת לוע מיתולוגי אחד, ".... שנעשית הארץ כמשפך וכל היכן שהיה אחד מהם היה מתגלגל ויורד ובא עמו נמצאת מקיים בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל ומקיים וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ... אפילו היו כלים (שלהם) ביד הכובס (מבני הקהל) היו מתגלגלין ובאין ונבלעין עמהן... אפילו מחט שהייתה שאולה ביד ישראל מידם אף היא הייתה נבלעת שנאמר וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה" (אבות דרבי נתן פרק ל"ו).
בגוף ונפש היו אפוא יחסים קרובים בין קורח ועדתו לבין כל עדת ישראל. ההמון לא העיז להצטרף למעשה לקושרים, אבל להלכה לא בודד אותם מתוכו. הוא שירת אותם, כיבס להם, מטאפורה להצטרפות נפעלת למורדים, תפר להם את מלבושיהם, אך לא סיכן עצמו להתעטף בהם. כל הקולוסאום האדיר היה קולוסאום של מעריצים היושבים, כאמרה העממית הידועה, על הגדר של המתנה בטוחה כביכול להצטרפות למנצח. הם נמשכו בתשוקה אל המורדים באלוהים ובמשה עבדו ובאהרון כוהנו. הם לא עשו את הצעד האחרון, אך המורדים ידעו,
לכן ידעו אף הם.
קורח ועדתו הכירה בהרף העין בין עמידה על הארץ לבין ההיבלעות אל תוך לועה כי הובסה, לא ביד משה, לא ביד אהרון, לא ביד הקהל שסוף דבר הפנה להם עורף, אלא על-ידי בורא הבריאה שבלעה אותם, על-ידי עושה מעשה בראשית, והם ירדו שאולה בצווחה שגברה על קולות הזעווה שעשתה האדמה המתבקעת וטלטלה את הלבבות כקול מאוב פצוע, "משה ותורתו אמת" (סנהדרין דף ק"י, א') ואל הקול הזה, אל קול רעם החרטה המאוחרת, אל תחינת התשובה הבדאית הזועקת שלא נעלה את שערי השאול הכרויה תחתיהם, נסו כל הקהל כולו כי קסמן של טליתות התכלת של לוויי המרי וארגמן המלכות של יוצאי ירך ראובן בכור יעקב, משך את לבבם שלא היה אמיץ דיו להצטרף בגוף ונפש למורדים בחייהם, וכוח המשיכה הזה לא תם במותם, וקורח ועדתו אפילו נבלעו לא חיו אומנם בקרבם עוד אך בליבם גם לא מתו, והם נָסוּ לְקֹלָם, לא מִפְּנֵי קֹלָם, ואף על-פי שהם ידעו כי הוידוי בדוי, הם נסו אליו ונתוודו עימו כדי להציל את מצפונם החלול, "...כִּי אָמְרוּ פֶּן תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ" ( שם) על חטא אהבתם הנסתרת את בני המרי. הרציונאל הקיומי הזה פֶּן תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ לא היה חזק דיו כדי לנוס מִפְּנֵי קֹלָם, אבל הצדיק הצדקת שווא בחובם את המנוסה אל קולם של בני קורח, את התשוקה האובדנית להצטרף למתים ואת מורך הלב לא לחלוק עימהם את גורלם האחרון. אכן, זה רפיון האדם, היודע לאחוז בזה וגם מזה אינו מניח ידו....