נוטלי שרביט השיפוט מקבלים על עצמם משימה עצומה וענקית שכל-כולה עוסקת בדיני נפשות. עם איזה ארגז כלים ניגש העוסק בשפיטה למלאכתו? האם ניתן לבחון ולבדוק את איכות הכלים בארגזו של השופט בטרם בחירתו? האם ניתן לפתח ו/או לצרף כלים חדשים כדי למנוע פגיעה בחיי אדם?
שאלה נוספת שנשאלת כפועל יוצא היא האם מערכת המשפט מצליחה להשכיל עצמה כדי להעלות את רמת השפיטה לדיוק מירבי של יכולת השופט להפעיל מידתיות ראויה ונכונה, הן שיפוטית והן ענישתית.
למען הגילוי הנאות, אני מבקשת לציין שתי נקודות שהביאוני לשאול את השאלות הנ"ל:
א. לפני מספר שנים עסקתי בין היתר בשיפוט במסגרת בית הדין למשמעת עובדי מדינה. אני זוכרת היטב את הפגישה הראשונה שלי עם דוכן המשפט. בהתיישבי בין שני חברי השופטים כשהתביעה וההגנה עומדים זקופים בכבדם אותנו השופטים, חשתי את עוצמת החבות שלי כשופטת הן כלפי הנאשם וגורלו והן כלפי המדינה. העוצמה התבטאה בתחושה ממשית של חביטה אנרגטית בעלת עוצמה ענקית - אל מול פני, שנחוותה עד כדי תחושה פיזית של ממש. באותו הרגע התחייבתי כלפי עצמי לחזור ולחוש את אותה ההרגשה בכל יום שיפוט ובכל תיק שיגיע לכלל דיון בפני.
ב. לאחרונה, אדם היקר לי עד למאוד הורשע בדין ונדון לעונש המירבי על סוג העבירה בה הורשע. הכרתי היטב את נסיבות התיק, את איכותו של הנאשם, את הנסיבות שהובילו לקיום החקירה, ולצערי הרב גם התוודעתי ליכולתו המאוד מצומצמת של בית המשפט לדון את הנאשם הספציפי הזה.
זקני ונכבדי העיר
לא בכדי התורה ציינה מפורשות, כי שופטי ישראל אשר יישבו בשערי העיר ויציעו את שירותיהם לתושבים, יהיו זקני ונכבדי העיר.
מעבר לעובדה שזקני העיר אמורים להיות אנשים בעלי ניסיון ועבר עשיר של חוויות חיים, הם בנוסף בעלי יכולת ראיית הנסיבות המובאות לדיון בפניהם בזווית רחבה. קרי, יכולת הבנה עמוקה של נפש האדם מצד אחד, ומצד שני ראייה מערכתית של המעשה העברייני המיוחד לאותו עבריין והידהודו בחיי הנאשם, בחיי האנשים שפגע - אם פגע, ובחיי החברה בכלל, והצורך בקיומו של גורם ההרתעה.
הבנת הנאשם תחילה
בדברי הביקורת הנ"ל איני מתייחסת ליכולתו המקצועית של השופט לדעת את החוק וההלכה הקשורים לאותו תיק - ידיעת החוק וההלכה כדבעי חשובים וממלאים את החלטות בית המשפט בעניינים אזרחיים ופליליים, ידיעת החוק גם מתייחסת לבחינת הכוונה הפלילית. אולם, דווקא במשפט פלילי, מקום בו אנו עוסקים בדיני נפשות, יש הכרח וחובה שלשופט תהא היכולת לראות "אל מעבר", ולא רק כדי להבין את הידהוד החלטתו בחיי הנאשם ולהשכיל ולהבין איזו השפעה יכולה להיות על החברה, אלא יתרה מכך - אני מצפה שלכל שופט העוסק בפלילים יהא עוד בטרם מתן החלטתו מלוא המידע להבין את מקורות ויסודות המעשה העברייני המיוחס לנאשם על-ידי התביעה כפי שבא לידי ביטוי בחייו של הנאשם ובפסיקה שלו. לצורך כך עליו להבין את אישיותו של הנאשם ואת הגורמים המביאים אותו לפעול בדרך זו או אחרת, ואת הנסיבות המניעות את אותו נאשם באופן ספציפי, ואין נאשם אחד דומה למשנהו. על-מנת ששופט יהיה בעל יכולת שכזאת, עליו להיות מצויד בכלים ייחודיים מאוד ועשירים.
רק לאחר הבנת הנאשם יכול ורשאי השופט להפעיל את הוראות החוק בהתייחסו באופן אישי ביותר לאיכויות שיש באותו נאשם.
אין די בהבנת החוק, ואין די בהיותו "אנושי", ואפילו אין די בהכרת החוק בכל הקשור ליסודות המקימים את "הכוונה הפלילית" של אותו נאשם לבצע את אותה עבירה. השופט חייב להבין את מבנה אישיותו ותבניות החשיבה של הנאשם העומד בפניו במלואם, וכל זאת טרם מתן החלטה בדבר אשמתו של אותו נאשם. השופט חייב להכיר על בוריים את עקרונות החיים של אותו נאשם, מה מניע את אותו חשוד בעבירה וכדומה. רק הבנה עמוקה שכזאת תוכל למנוע טעויות שיפוטיות פטאליות כפי שקורה לאחרונה.
הציבור כבר לא מאמין
עם השנים אנו שומעים משפטים שלא שמענו בעבר. למשל, "בתי המשפט של היום אינם כמו בתי המשפט של פעם", או "כל השופטים תובעים בעברם ולכן יש אחוז הרשעות גדול". אמירות מסוג זה - והרשימה עוד ארוכה - מביעות דבר אחד:
חוסר אמון במערכת המשפט בישראל. ואכן, כמשפטנית ותיקה הצופה בעולם המשפט, אני עדה לתחושה של "הולך ופוחת דור השופטים בישראל", תחושה המכה שורשים בציבור ולצערי יש לה על מה להתבסס; ואין נפקא מינה אם מקור חוסר האמון בציפיות גדולות יותר מבעבר ממערכת המשפט.
השורה התחתונה היא שהציבור חדל לתת למערכת המשפט באופן אוטומטי את אמונו, ולצערי מערכת המשפט בהיותה מנותקת מהציבור ובחוסר יכולתה להבין את איכות האדם שבפניה מצדיקה במחדליה התנהגות ציבורית שכזאת. התחושה הציבורית הנ"ל מתגברת כאשר מתגלה ערוותה של מערכת המשפט בכל הקשור למידתיות הענישה שמצטיירת כ"איפה ואיפה" בין נאשם אחד למשנהו, ונוצר הרושם כי גם בתי המשפט נגועים בהפעלת אינטרסים או משמשים ככלי של אינטרס זה או אחר. עיקרון השוויון בפני החוק נפגע. אמירה קשה זו נאמרת בידיעה ברורה שגם מעשיהם או מחדליהם של נשיא, שר אוצר וראש ממשלה הועמדו לפני הערכאות בישראל.
ארגז כלים דל מדי
לדעתי, תחושת הציבור כמתואר לעיל נובעת כולה מארגז כלים דל ביותר שנמצא בידי מערכת השפיטה והשופטים במדינה. השופטים לא באמת מכירים את הנאשמים כדבעי בבואם לדון אותם ואת מעשיהם החשודים כעברייניים. השופט לא מבין ו/או לא מכיר את הנסיבות הפרסונאליות של הנאשם שגרמו לו לעשות את העבירה, והתוצאה הסופית היא שרבים מהעבריינים מזוכים מצד אחד למרות שהיה מקום להרשיעם, וחלק מהחשודים בביצוע העבירות נמצאים בבתי הכלא כאשר למעשה היה הכרח לזכות אותם.
דלות האמצעים שבידי בתי המשפט יצרה סיטואצייה בה השופטים אינם מוכנים להתעמק בנסיבות התיק שבפניהם והם לוחצים על קיום הסדרי טיעון בהתעלמם מעיקרון ההרתעה מצד אחד ומקיום או אי-קיום הכוונה הפלילית של הנאשם מצד שני.
למען כל העם בישראל, אבקש מהממונים על מערכת המשפט בישראל לתת את הדעת על דבריי אלה כדי שהציבור יתגאה שוב במערכת משפט איכותית וכולנו נוכל לומר "יש שופטים בירושלים".