עשרת הדיברות הם חוקי תנועה שבלעדיהם לא יכלה האנושות להתפתח, כך גם הגמרא והתלמוד. מזיגת הצדק והפרקטיקה, תוך שמירה על נתיב הישרדות בלתי אפשרי של עם שאומות העולם כבר הספידו אותו. אפילו חלקים מבני עמנו אנו.
אבל היהודים הוכיחו כושר התחדשות מדהים אחרי הנכות הלאומית של השואה. כשנראה היה כי אין תקומה לעם היהודי, דווקא אז לבלב הנוער והקים את הגדולה שבכל מתנות תבל לאנושות - את המעבדה האנושית ששמה ישראל.
מעבדה בה הלבורנטים הם מושאי החקר והם נושאים עימם מסורות ולשונות מ-100 קצוות תבל ובליבם סערת יצירה אשר אין לה אח ורע בעולם.
את הישגיה של המעבדה הזו מכירים ומוקירים בכל העולם, אם בהתפעלות ואם בקנאה, אך ההישגים מובנים לכל בר דעת - מלבדנו אנחנו אנו נותרנו מעין אנדרוגינוס. עניי רוח גלותיים וגדולי מעש ישראלים באותו זמן. יוצרים ומחריבים. מצליחים ומפחדים מההצלחה, כאילו אומרים לעצמנו "מה יגידו הגויים על ההישגים הללו" ומייד מטילים רפש על גלימתנו כדי לא להתבלט יתר על המידה וכדי לא להיות חלילה טובים מדי.
מנהיגי מדינת ישראל אינם מבינים כנראה את גודל השעה. הם עסוקים עד צוואר בהגנת המדינה ובהישרדות פוליטית. לו הייתי יכול לכוון מחדש את טורבינת הציונות, הייתי מחדד את המעלות צפונה ככל האפשר: על העם היהודי לייצר דרך ומופת של חברה המסוגלת לקיים בתוכה את כל הניגודים ולהתקדם קדימה. אין שום מקום מתאים מזה ואין שום עם המסוגל לזה, אולם העולם נע בדיוק לשם: לאומיות מהולה ברב תרבותיות, בורות מוקפת בידע אינסופי, משאבים מוגבלים לאינסוף דרישות.
המסורת היהודית מציעה תרופות לרוב, אבל אנחנו לא מסתכלים באותיות השחורות ואיננו מתרגמים אותם לאומות והעמים האחרים. עינינו נמשכות לצבעוניות המלאכותית המתעתעת של החדש והמסנוור וליבנו זונה אחריהם.