משאל העם הוא ללא ספק נושא חם במקומותינו, טוב שכך וראוי שכך יהיה. אולם לדיון בשאלה עד כמה מתאים משאל-עם כמכשיר דמוקרטי להכרעה לאומית בשאלות-יסוד דוגמת התנאים המינימליים או המספיקים להסדר שלום עם הערבים במונחי "קח ותן" או, לחלופין בשאלת יחסי-דת ומדינה, מיהו אזרח ועוד. דיון זה מתנהל בדרך כלל ברבדים נמוכים למדי של איכות ורצינות, והמתווכחים עוסקים בנסיונות לדחוס את מירב הנימוקים המצדיקים את עמדתם למינימום של זמן, תוך הבלעה מלאה או כמעט מלאה של העמדות המתנגדות. זו פרוורסיה אינטלקטואלית ובריחה המתמודדות אמיתית עם סוגיה דמוקרטית - משקלו של העם בקבלת החלטות בשאלות-יסוד, הדרך הראויה ביותר לבטא משקל זה וחשיבות השתתפות הציבור בקבלת החלטות כאלה.
אל הסטיות הלוגיות והקונספטואליות, נספחים בין השאר דיונים שלא ממין העניין ובכללם הוויכוחים הסטנדרטיים שבין ה"ימין" ל"שמאל". ויכוחים אלה מקיפים תחומים חשובים רבים ובכללם מדיניים, ביטחוניים, תרבותיים, כלכליים, חברתיים, התישבותיים ועוד. השונויות בין הגושים אינן הומוגניות ואינן קבועות, הן לובשות צורה ופושטות צורה חדשות לבקרים. כאלה פני הדברים בציבור גם מחוץ לגושים הנ"ל. השמאל איננו מקשה אחת וגם אינו יותר חברתי מהימין. הימין, מאידך-גיסא, כבר איננו ממש גוש ימין מבחינה מדינית ועוד יותר מכך מבחינה חברתית. לכן, ניתוח המבוסס על הגדרות או הנחות לא מציאותיות באשר למתרחש בקרב מגזר גדול מאוד של הציבור הישראלי בשאלת הסדר עם הערבים-פלשתינים - מהותו, אופיו, תוכנו ואבני הבניין היסודיות שעליו לקיים, ומבקש לגזור מהן מסקנות אופרטיביות, איננו מציאותי ומסקנותיו לא רלוונטיות. אני נוגע בנקודה זו רק בכדי להעיר ששאלת משאל-העם במהותה אינה קשורה בהיסטוריה של הוויכוחים האידיאולוגיים בין הימין לשמאל ובשינויים החלים בעמדות הצדדים על ציר הזמן. היא נוגעת, אם בכלל, בערכו הדמוקרטי של ההליך, בצורה ובאיכות של הדיון. הואיל שכל צד מעריך את סיכוייו במשאל-העם וגוזר את טיעוניו מהערכה זו מתעוות התמונה ומתעוות הדיון.
משאל-עם במדינה המעצבת את גורלה, את משטרה ואת חוקתה, חייבת לשתף בכך את רוב רובם של אזרחיה, ככל שהראליה הביצועית מאפשרת זאת - זה נכון, זה דמוקרטי, זה צודק וזה מוסרי. השיקול אינו מה עשויה להיות התוצאה כפועל יוצא ממכניזם זה של קבלת החלטות, אלא במנותק מכך. זו ההגינות ועל-כן זו הדרך בה יש ללכת. משאל-עם, בניגוד לבחירות, ממקד את השאלה העומדת להכרה בנושא מסוים, ואינו משקלל לתוך הכרעה זו מערכת רגשות, דעות, אינטרסים, אמונות ו"חשבונות" שאין בינם לבין השאלה הקונקרטית ולא כלום. בכדי שכוונה זו אכן תתממש, חייב תהליך המשאל להיות, מובנה, מוסדר, מבוקר, גלוי והוגן; רק כך יש לו הצדקה של ממש.
חשיבות מדינית מיוחדת במדינת-ישראל קיים שיקול מהותי נוסף: מדינת-ישראל היא מדינה בהתהוות (כן, עדיין כך), היא מדינה שסועה משום כך בין היתר, היא מדינה שבה מתנגשות דעות, עמדות, תרבויות והשקפות עולם רבות ומגוונות, משום שהיא מדינת עליה וקליטה שאין דומה לה בעולם. מדינת-ישראל היא המדינה היחידה בעולם שקיומה מאויים מאז יום הקמתה, שחוותה צורות שונות של אלימות צבאית לכל אורך ההיסטוריה הקצרה שלה ושילמה מחיר יקר טרם הקמתה בגלל השמדת יהודי אירופה, שהיו מאגר העליה המרכזי שלה, ולאחר הקמתה בשל המצור ששמו עליה שכניה בדרכים שונות ובאמצעים שונים. מדינת ישראל היא מדינה שחוותה אכזבות רבות למן הצהרת בלפור, שהייתה הצ'רטר הראשון להקמה, ועד עצם ימים אלה והתנהלותן הצבועה של אירופה בפרט, אך גם של ארה"ב בסוגיות יסוד של עצם הגדרתה ושל ביטחונה הלאומי. כל אלה צריכים לקחת בחשבון אזרחי ישראל כאשר הם באים להכריע בשאלות שבחלקן טמון תיקון לליקויי העבר ובחלקן האחר הכרעות למניעת שגיאות עתידיות שימשיכו להכות בה לאורך דורות.
למשאל העם חשיבות מדינית מיוחדת, משום שהכרעה ציבורית דמוקרטית, תסיים פעם ולתמיד את מחול השדים של ידידינו מול כל ראש
ממשלה ישראלי, במטרה להניעו לקבל החלטות התואמות את האינטרסים שלהם, ולא בהכרח את האינטרסים הלאומיים של ישראל כפי שמבינים אותם העם היושב בציון, וראש הממשלה שנבחר לייצג אותו. כאשר יכריע העם באופן דמוקרטי בשאלות אלו, יסתם הגולל על ויכוחי סרק אלה ועל הנסיונות של חוגים שונים מבית ובהם לצערי נשיא המדינה, שלאחרונה נוהג יותר ויותר כתגרן בשוק הפוליטי, לנכס לעצמם את תמיכת "רוב העם", על-פי שאיש מהם לא הוכיח זאת בהליך דמוקרטי אמיתי וממוקד. לכל הכרעה יהיו מחירים לא פשוטים, אבל היא תהיה הכרעת העם, ולא תולדה של מניפולציה פוליטית נוסח גולדפרב והוולוו בהסכמי אוסלו, או שרון המניפולטור בהערכות לתוכנית הבריחה מעזה. הגיע הזמן שנתבגר ונקבל החלטות כמו גדולים, ונציית להן כמו גדולים; ומי שיסרב, יהיה מקומו על ציר הסדר הציבורי אשר יהיה, יטופל כילד סורר.
אילו הלך נתניהו כל הדרך לקראת יישום הליך מסודר וממוסד של משאל-עם כמבחן דמוקרטי אולטימטיבי, בין היתר בשאלת מהות הפשרה לה באמת מוכן העם או רוב ברור של העם בישראל, היה לוכד שתי ציפורים במכה אחת: ראשית, היה חייב להציג להכרעת העם נוסחה קונקרטית לפתרון מוצע, שבה הייתה מבוטאת עמדה ברורה בכל אחת משאלות הליבה; ואז מקבל עליה תשובה ברורה - יש או אין לכך מנדט מהעם. תשובה כזו הייתה מקבעת פעם ו"לתמיד" עמדה לאומית כוללת בתודעת העולם ומפסיקה את "המסחרה" המכוערת המתנהלת כאן ומקומות אחרים על עתידו של העם היושב בציון. היו מי שהיו מרוצים מכך, והיו מי שהיו מאוכזבים. אולם, ראש הממשלה היה חייב לשחק במגרש שהוקצה לו ע"י העם, וידידים וגם אויבים היו מבינים את המסר האמיתי הגלום בכך לאמור: יתנו, יקבלו, לא יתנו - לא יקבלו. לצערי, ראש הממשלה אומר, אבל אינו עושה כמעט דבר בכדי לשכנע את שומעיו, שהוא מתכוון למה שהוא אומר, ובכך הוא שליח העם ולא "סוחר קרקעות" להכעיס, נוסח אולמרט למשל.
שנית, בכל היה משחרר מאשליות את "ידידינו" ואויבינו כאחד, ומציג גבולות חדשים לשיח בעניין הסדר בהסכם בין העם היהודי לעם הערבי באזור. שהרי אין שום הגיון להסדר עם הפלשתינים אם לא יהיו שותפות לו לפחות רוב מדינות ערב החברות בליגה הערבית. מול התוכנית הסעודית המשודרגת לכאורה, פעם ע"י נסיכות כזו ופעם ע"י נסיכות אחרת, צריך העם בישראל להציג את עמדתו הקולקטיבית. אין צורך ואין סיבה לנחש מהי, ניתן ללמוד מהי בדרך בלתי-אמצעית בעזרת משאל-עם רציני, כמקובל בעולם.
פולקלור אינפנטילי זאת ועוד, בדרך זו היה ראש הממשלה פוטר את עצמו וראשי ממשלה הבאים אחריו מעונשם של "ידידים" מפקפקים במערב "המתקדם" וקובע נורמה דמוקרטית וקונסטיטוציונית חדשה בישראל לגבי הכרעות בשאלות-יסוד לאומיות, מדיניות ותרבותיות. בעולם של תקשורת פתוחה ומניפולטיבית כעולמנו כיום, דבר זה לא רק מתבקש, הוא חיוני; שלטון העם והכרעות העם הם תנאי הכרחי לשימור הדמוקרטיה ככלי רלוונטי לקבלת החלטות לאומיות.
ההתיחסות למשאל-עם, לדיון בו, ולדיון באופן בו יש ליישמו בכדי למצות את יתרונותיו צריכה לצאת מתחום הפולקלור האינפנטילי, בו כולם מנסים במודע לעבוד על כולם בעיניים ולעבור לתחום הדיון הרציני. כנושא בעל אופי חוקתי, משאל-עם מחייב אותה רצינות דיון והתיחסות כמו כל סעיף אחר בחוקה (או בחוק יסוד זמני). ומה שעשים פוליטיקאים לא מעט, התקשורת ברובה ואפילו חלק ממדעני המדינה וחכמי-המשפט שלנו, היא הזניית הסוגייה ברוח האמונה לה הם משועבדים. המבחן הפשוט לאיכות ההתייחסות הוא האיזון הפנימי של הדברים בין החיוב לשלילה, והסבר סביר לשונות בינינו לבין כלל המדינות בעולם המשתמשות במשאלי-עם לקבלת החלטות מהותיות כשיטה קבועה, שבגינה הן ראויות לזכות זו ואילו אנו מנועים ממנה.