אכתוב לכם על המצב כיום בדרכים. נתחיל בתשתיות שכולם אוהבים לשדרג: חייבים להוציא אותן מסדר היום ומבזבוז המיליארדים שכעת, אחרי עשרות שנים, אפילו אתם החיים ולבטח המתים מבינים שזה היה לריק. על אותן תשתיות פאר נעים נהגים שכמעט כל שני איננו יודע לנהוג. לנהוג עם כל תקנות התעבורה המפוארות ולראות את דרך נהיגתם של ההמונים, מוציאים כל בר דעת מדעתו.
כאשר ממתינים לשוטר שיעשה אכיפה וסדר, מתכוונים לבואו של המשיח כדבר ודאי ואמיתי יותר. השוטר ימתין לך בפינה חשוכה, תרתי משמע, למשימתו כשהוא אוחז באקדח הלייזר במקום הכי בטוח להגברת המהירות – והנה לכם דוח הכנסה לקופת האוצר של לפיד ששואל כל הזמן איפה הכסף. רוכבי האופניים ימשיכו להיקטל בדרכים כי לימדו אותם לרכוב בצד ימין של הכביש ולבטוח בנהגים מאחוריהם שלא יקטפו להם את חייהם. אפילו בן של שופט נקטל כך, ועדיין אין שינוי. חלם היא אוניברסיטה לעומת מדינה לא מתוקנת כמו ישראל שמאוד קשה לממסד לשנות את חוקי המוות ולעבור לרכיבה מול כיוון התנועה – בדיוק כפי שמורים להולך רגל בצידי הדרכים.
הצופר משמש לרוב הנהגים כחלק בלתי נפרד מהנהיגה הסטנדרטית. הצפירה באה כדי ללמד את הנהג האחר לנהוג. הצפירה נועדה כדי לזעזע את אמות הסיפים בשכונה רדומה בה תינוקות נמים בשלווה... עד שהגיע הנהג שהצופר עדיף לו על כל פעולה אחרת אפשרית. קח מהנהגים את הצופר, והרכב שלהם נשלח לגריסה. מה יעשו בלעדיו?
בכל המצב האנדרלמוסי הזה נכנסות אלינו לא עלינו תאונות הדרכים. מי בכלל צריך אותן? הרי אף אחד לא תכנן בבוקר להיהרג בערב. אבל מה לעשות? התאונות כאן איתנו, וכנראה שלאף אחד אין כוונה להעיף אותן לכוכב אחר. אם כך, מה נשאר? לנתח אותן. איך? למומחים במשרד התחבורה, המשטרה ואור ירוק שהפך חלק מעצבן מהממסד – פתרונות. אם קורית תאונה בין רכב פרטי ומשאית... ועוד תאונה זהה... מיד קמים על המשאיות ומבררים מדוע בכלל הן נעות על הכבישים בו אנו עם הפרייבטים מתנועעים הלוך ושוב. מה המזל של נהגי המשאיות? שיש עוד קבצי תאונות כמעט זהות במרכיביהן, ושם כבר מעורבים אופנועים. הו, את זה הכי קל לפתור: האופנוענים נוהגים בפזיזות ולכן הם מהווים גורם סיכון מיוחד בדרכים. באחת היציאות האומללות הללו תפסו טרמפ חברות הביטוח והעלו באחוזים ניכרים את תשלומי ביטוח החובה... עד שהזעקה של הרוכבים הסיטה את רוע הגזירה והמצב חזר לקדמותו במחירי ביטוח סבירים.
אז מי באמת אשם בקרות תאונות הדרכים? החכמולוגים ימשיכו לטעון שאין בישראל תשתיות ראויות לנהיגה – למרות שהם יודעים שבמדינות עם כבישים מימי הביניים אחוז ההרוגים בדרכים קטן באלף מונים מכאן בארץ הקודש. אחרים יאשימו את מזג האוויר... הציפורים... החושך... האור... ורק יחידי סגולה הבינו ומבינים שהכל מתחיל ונגמר בקרצייה היושבת מאחורי ההגה.
אז מה עושים במצב כזה בו הממסד מזניח את נושא לימוד הנהיגה, מבטל את הצורך באכיפה משטרתית נכונה, שולח אלפי דוחות שגם בית המשפט לא יכול להם, ושם את הנהגים ובני משפחותיהם כפיתיון לטורף הבא שיכניסם לארון המתים?!
מאחר שבידי משנה סדורה מקצועית וברורה למה, מי, איפה וכמה צריך לעשות כדי להגיע למצב בו יש שליטה על הקטסטרופה הזו בדרכים - אבל בינתיים אין עם מי לדבר... - אז מצאתי פתרון: התחלתי לנסות ולהבהיר שהמצב הכמעט בלתי הפיך, בעזרת מכת חשמל חזקה מאוד – יכול להתחיל לנוע לכיוון הנכון.
לבטל את כל התמרורים והרמזורים!
כן, שמעתם טוב. לא, זה לגמרי לא הזוי. בהצעה הקיצונית הזו המון מוסר השכל: מחד-גיסא - לתת לנהג את כל הכבוד והסמכות הראויים לו, ומאידך-גיסא - להביא את כולנו למצב בו נוציא את הדברים לפועל – הלכה למעשה.
ציבור הנהגים חייב את הניעור הזה, ומהר מאוד נלמד כולנו כמה זה אפקטיבי.
קחו לדוגמה צומת מרומזר. כשאני נכנס לצומת מרומזר בו האור אצלי ירוק – כל הפעולות שלי מתבססות על מבטים חדים לכל הכבישים האחרים המתחברים לצומת – כדי לברר מהיכן יצוץ אותו עבריין או סתם חסר כישורי נהיגה שינסה לחתוך אותי, תרתי משמע, כשהוא חוצה באור אדום. שום דבר אחר לא מעניין אותי, כי התמונות התכופות בהן נראים רכבים מועפים לכל הרוחות כי מישהו בצד השני החליט להמשיך ולנסוע למרות האיסור ברמזור או בתמרור – מפחיד אותי יותר מהמוות. כעת נתרגם זאת לרכיבה על אופנוע...
מה יקרה עכשיו עם הצעתי הקיצונית? אף נהג לא יגיע לצומת במהירות בה לא יוכל לבלום במקרה הצורך. אף נהג לא יקח סיכון להיכנס לצומת בלי לוודא שאין מישהו אחר העומד לחצות אותו כמוהו. כולם יבינו שאין כללים, ולכן הכלל הבסיסי יהיה: אני נוסע רק אם אני בטוח שאין סכנה.
כמובן שכל פירמידת ההיגיון של הצורך ברמזורים כדי לווסת תנועה רבה וכולי תקרוס, אבל בינינו: מה עדיף? לחזור הביתה בארון או לאחר להגיע לעבודה או לפגישה? דרך אגב, יש פתרון לאיחור: צאו לפני הזמן. כעת ספרו לי מה הפתרון למוות?!