טפילים, רדו לנו מהגב

עיתון הארץ פרסם אתמול כתבת תחקיר של העיתונאים יאיר אטינגר וחיים לוינסון, שממנה עולה, כי חלק מרבני העיר והיישובים, הממומנים מכספי ציבור, אינם נחוצים, בעיקר ביישובים קטנים שאין בהם מוסדות דת, כמו חברה קדישא ואין מונפקות בהם תעודות כשרות. במאמר המערכת של העיתון מהיום, מצוין, כי למרות עובדות אלה, הרי חלק מרבני יישובים אלה, שכהונתם אינה מוגבלת בזמן, נהנים מעלות שכר שנתית, הגבוהה מחצי מיליון שקל, הממומנת מכספי משלם המיסים. כבר נדרשתי, ברשימה קודמת, לכך כי יש צורך לפרק את הרבנות הראשית לישראל - בייחוד אחר הבחירות האחרונות לבחירת הרבנים הראשיים לישראל - שעה שרבנות זו "נכבשה" על-ידי החרדים ולמעשה אין היא משמשת יותר את הציבור הדתי-לאומי בישראל, כאשר את החרדים אין היא משמשת ממילא. לחרדים, יש חצרות ורבנים משלהם. החילונים אינם נזקקים לשירותי הדת של הרבנות הראשית, למעט אלה הכפויים עליהם, מכוח הוראות חוק, דוגמת נישואין, גירושין, גיור ולהבדיל - קבורה. כך שבמצב דברים זה, אין כל צורך בקיום המוסד המיותר והמסורבל הזה, שכל כולו, נועד לשרת את עסקניו, רבניו, מטעם ושלא מטעם, ושאר נושאים ונותנים, בשכר מלא, מהקופה הציבורית, שאיש אינו יודע מה תפקידם המדויק בשטח. זכורה אמרתו של חוזה מדינת ישראל, בנימין זאב הרצל, בספרו "מדינת היהודים", לפיה: "יש לסגור את הרבנים בתוך בתי הכנסת", כאשר בכך התכוון הוא למנוע השפעה פוליטית ואחרת של הרבנים, מעבר להיותם מורי דרך דתיים שמקומם הטבעי הינו בבתי הכנסת ולא חוצה להם. מים רבים זרמו בנהר הדנובה מאז גיבש הרצל את עקרונותיו בבודפשט ומאוחר יותר בווינה המעטירה, אולם אין ספק כי לו היה הרצל קם מקברו ורואה את מדינת היהודים שלו, כפי שהיא מתנהלת היום, היה - קרוב לוודאי - חוזר, תוך שהוא אץ-רץ במהירות שיא אל קברו. לא זו היא מדינת היהודים אותה ראה הרצל בחזונו ולא זו מדינת היהודים שאנו מעוניינים לחיות בה. השתלטותה של הדת הממוסדת על אורחות חיינו, גם במקומות שאין לה כל צידוק להיות בהם וכל מדרס רגל מחויב מציאות, בישראל של שנת 2013, הינה עובדה קיימת ומוגמרת. יכול יאיר לפיד לצעוק, ככרוכיה, מעל במת הכנסת, צעקות דמגוגיות אלה או אחרות כלפי החרדים, אבל לאחר שוך צעקות אלה חייב גם הוא להכיר בעובדות הקיימות והמוגמרות - החרדים והדתיים הקיצוניים הולכים ומשתלטים, אט-אט, על רקמת החיים החברתית בישראל ומכתיבים את אורחות חייהם על הרוב החילוני, תוך שהם נוטלים כספים מקופת הציבור, שרובו הוא חילוני, כדי לכפות ולממן אורחות חייהם אלה על הרוב החילוני.

לאחרונה פרסם ערוץ 2 בטלוויזיה ידיעה על אודות בית החולים החרדי-דתי "שערי צדק" בירושלים, לפיה זוגות ויחידים המבקשים לקבל טיפולי פוריות, ביחידת הפוריות של בית חולים זה, נדחים, שעה שמתברר שאין הם נשואים כדת משה וישראל או שאין הם מקיימים אורח חיים ברוח ישראל סבא, קרי - לסביות, הומואים, זוגות בלתי נשואים ואחרים לא יקבלו שירותי פוריות מבית-חולים זה. הדברים הינם חמורים - וחמורים בעליל - בשל העובדה שבית חולים זה מקבל מימון ציבורי מכספי משלמי המיסים. אם היה מדובר בבית חולים פרטי הממומן מכספיו שלו או מכספי תורמים פרטיים, ניחא. אבל לא ברור לנו, כלל וכלל, כיצד מעז בית חולים הממומן מכספי הציבור, להפלות מי שנזקקים לשירותיו ותפיסת עולמם אינה, בהכרח, תפיסת העולם החרדית-דתית בה דוגלים ראשי בית חולים זה, קרי - קיום נישואים לבני זוג שנישאו בחופה וקידושין כדת משה וישראל. אביא בפניכם דוגמה נוספת לבזבוז כספי ציבור, בכל הקשור דווקא לאחד הרבנים האהודים בקרב הציבור החילוני וכוונת הדברים לזוכה פרס ישראל, בתחום מפעל חיים, הרב ישראל מאיר לאו שליט"א, המכהן שנים רבות כרבה הראשי של העיר תל אביב-יפו. רב ישיש וקשיש זה, שמלאו לו, לאחרונה, 76 שנה, בבריאות טובה, ממשיך לכהן כרבה הראשי של העיר תל אביב-יפו, בחסדה של תקנה נידחת, שנכללה בתיקון מאוחר יותר שהוכנס לתקנות בחירת ראשי עיר אלה, שהחתום על התקנות המקוריות, קודם תיקונן, הינו מי שהיה שר הדתות בממשלתו של יצחק רבין, יצחק רפאל המנוח. תקנה 12(א)(1) לתקנות בחירת רבני עיר, תשל"ה-1974, שעוסקת במשך כהונתו של רב עיר, קובעת דברים, בזו הלשון:

• "12. (א) רב עיר יכהן מיום בחירתו ולאחר שחתם על תצהיר כאמור בתקנה 3(ב)(3); כהונתו תיפסק -
  (1) בהגיעו לגיל 75, אולם מועצת הרבנות הראשית רשאית להאריך את גיל הפרישה, על-פי בקשת רב העיר, למשך תקופה נוספת שלא תעלה על 5 שנים".

תקנות שירותי הדת היהודיים (בחירת רבני עיר), תשס"ז-2007, שהחליפו את התקנות הקודמות, משנת 1974, ביטלו את היכולת של רב עיר להמשיך ולכהן בתפקידו, לאחר גיל 75 שנה, אולם נקבע בהן, כי מי שנקבע לרב עיר, ערב פרסומן של התקנות החדשות, הרי יחולו עליו התקנות הקודמות. במצב דברים זה, פנה הרב ישראל מאיר לאו שליט"א, קודם לתאריך 1.6.2012, שהינו המועד שבו מלאו לו 75 שנה, למועצת הרבנות הראשית, בבקשה להאריך לו את גיל הפרישה. הוא נענה בחיוב, ובמצב דברים זה, כל עוד תאפשר לו בריאותו, ימשיך הוא לכהן כרב הראשי של העיר תל אביב-יפו, עד לתאריך 31.5.2017 ועד בכלל. אין עינינו צרות כלל וכלל בעובדה שהרב ישראל מאיר לאו "הסתדר" על חשבון קופת הציבור, אלא עינינו צרות בכך, שכל אימת שהדברים נוגעים ברבנים וכלי קודש מתחום הדת, הרי נוצרת אפליה בלתי ראויה לטובתם של אותם רבנים וכלי קודש מתחום הדת. שופטי בית משפט העליון ושאר שופטי ישראל, מחויבים על-פי הוראות החוק לפרוש לגמלאות בגיל 70. מתברר ומסתבר, כי הדין שונה באשר לרבנים הראשיים לישראל, שכן רב ראשי יכול להיבחר לתפקידו בגיל 70 ולכהן בתפקידו זה עשר שנים, כלומר עד גיל 80 שנה. מתברר ומסתבר, כי דין שונה קיים בחקיקה הישראלית באשר לנושאי תפקידים ציבוריים וכלי קודש מתחום הדת; הללו יכולים לכהן שנים רבות, לאחר שעמיתיהם, המכהנים בתפקידים שאינם מתחום הדת, מחויבים לפרוש, זה מכבר, בהתאם להוראות החוק. מימון משרתו של הרב ישראל מאיר לאו, שהינו בגיל המכובד של 76 שנה, עולה לקופה הציבורית סכומי עתק. בשים לב לעובדה שהוא מכהן כרב עיר שנים רבות באופן רצוף ובשל הוותק שלו, הרי עלות משכורתו החודשית, כולל רכב השרד שיש לו, מכוח תפקידו זה, מרקיעה שחקים. הדבר נכון גם באשר לכלי קודש אחרים שמונו לתפקידם מכוח הוראות חוק, כאשר כל שנה נוספת בתפקידם זה מגדילה את עלות משכורותיהם.

ערוץ 2 פרסם לאחרונה תחקיר בדבר משכורותיהם של חיילי צה"ל, תוך דגש על חטיבת "כפיר", בשים לב לעובדה שחייל צה"ל שאינו חייל קרבי, משתכר 352 שקל לחודש וחייל קרבי משתכר כפליים מסכום זה. התחקיר העלה, כי קרוב ל-90% מחיילי חטיבת "כפיר" אינם יכולים לחיות משכרם זה והדבר פוגע ביכולתם המבצעית, כאשר חלק ניכר מהם עורק משירותו הסדיר בשל כך. אם נחלק את משכורתו של חייל שאינו קרבי, לפי בסיס של תשע שעות עבודה ביום, במכפלת ימי שישי ושבת (שכן חיילי צה"ל אינם שובתים בימי שישי ושבת), נגיע לכך, כי חייל צה"ל שאינו קרבי, משתכר 1.30 שקל לשעה בזמן שירותו הסדיר, ואילו חייל צה"ל שהינו חייל קרבי משתכר 2.60 שקל לשעה בעת שירותו הצבאי. כל עוד לא תיפסק סחטנותם של רבנים אלה ושאר כלי קודש, בחסות החוק, בגלל השלטון הקואליציוני, המאפשר למפלגות הדתיות לסחוט הטבות כספיות לאנשיהן, לא תוכל כלכלת ישראל להתאושש וחיילי צה"ל יתפרנסו ממשכורת מבזה, בגובה של 1.30 שקל לשעה לחייל שאינו קרבי, וממשכורת בגובה של 2.60 שקל לשעה לחייל שהינו חייל קרבי. מצופה מאותם רבנים וכלי קודש, החוגגים ונהנים מכספי הקופה הציבורית, כי יגלו אחריות ויסכימו להפחית ממשכורות העתק שלהם - ויפה שעה אחת קודם. כמו-כן, מצופה מרבנים וכלי קודש שהמסחטה הקואליציונית אפשרה להם להמשיך ולכהן בתפקידיהם הציבוריים, תוך קבלת משכורות עתק מהקופה הציבורית, לאחר גיל 70, כי יגלו אחריות ציבורית ולא ינצלו סעיפי חוק ותקנות נידחות, כדי להמשיך ולהתפרנס על חשבון הכלל. מקובל היה בקהילות ישראל, מקדמת דנא, כי רב אינו מקבל כסף עבור עריכת חופות וקידושין, אלא הקהילה מממנת, מכספה שלה, את משכורתו של הרב, כדי שלא יבוא הוא כדי חרפת רעב, כדי עניות וכדי ביזוי. מסתבר, כי במדינת ישראל, התהפכו היוצרות והרבנים ושאר כלי קודש סוחטים את תקציב המדינה וכספי משלמי המיסים, בחסות חקיקה קואליציונית שמן הראוי שתיעלם לה מן העולם, במאה ה-21, כאשר אלפי אנשים נלחמים על קיומם היומיומי בכבוד וכאשר אלפי פנסיונרים אינם יודעים כיצד יסיימו את החודש, שעה שהאוצר רוצה לקצץ בפנסיות שלהם. תכנון נכון של תשלום המשכורות לבעלי שכר מנופח, כמו-גם ביטול מוסדות בלתי נחוצים, דוגמת מוסד הרבנות הראשית, חלק ממשרות רבני ערים ויישובים והמועצות הדתיות, יביא לחיסכון עצום לקופת המדינה, ונראה כי במצב דברים זה, לא יצטרכו לקצץ בכספי הפנסיה של אותם אומללים שאינם יודעים כיצד יסיימו את היום שזה אך התחיל ואין הכוונה לסיומו של חודש תמים. אגב, אולי מוכן השר לענייני דתות, נפתלי בנט, לגלות לנו את שיעור הפנסיה של הרבנים הראשיים היוצאים שכיהנו בתפקידם לפחות עשר שנים, ואולי מוכן ראש עיריית תל אביב-יפו, רון חולדאי, לגלות לנו מה יהיה סכום הפנסיה של הרב ישראל מאיר שליט"א לאחר שיפרוש מתפקידו כרב העיר תל אביב-יפו, בתאריך 1.6.2017, לאחר שכיהן כרב העיר תל אביב-יפו בשנים 1993-1988 ומשנת 2005 ועד עצם היום הזה?