השבת הזאת חלה בח"י אלול, בדיוק שנים עשר יום, כמניין חודשי השנה, לפני ראש השנה. בחסידות מקובל שבימים אלו יש לערוך חשבון נפש ולתקן את שנים עשר חודשי השנה שחלפה, יום לחודש יום לחודש. לפי זה יוצא שיום השבת הזה, פרשת כי תבוא, הוא כנגד חודש תשרי, החודש הראשון של השנה שאוטוטו מסתיימת. אבל מי בכלל זוכר עדיין את חודש תשרי שחלף, ומה הוא עצמו עשה באותו חודש? הרי החיים זורמים בקצב שלהם והקצב הזה די מהיר ואפילו תזזיתי, כך שקשה לשחזר. ובכלל, מה העניין בחשבון נפש, שדווקא היהודי מכל היצורים שברא הבורא יתברך נדרש לערוך כזה מפעם לפעם, ואפילו מזמנים לו מועדים קבועים למטרה זו? ובכן, לפי פרשת השבוע שלנו יוצא שהיהודי, יותר מכל נברא אחר, עשוי להגיע לגבהים נעלים ביותר ומצד שני הוא עלול לצלול לתהומות שאחרים אינם מכירים.
מתקדמים או נסוגים?
מבחינה טכנית, חשבון הנפש נועד לבירור המקום בו נמצא היהודי בזמן נתון, והיחס בין המקום הזה למקום בו הוא היה במועד המקביל לפני שנה. ממש כמו במאזן מסחרי תקופתי, שעורכים השוואה בין תקופה זו לתקופה המקבילה אשתקד במטרה לזהות מגמות, האם מתקדמים או נסוגים, ובמקרה הצורך מנסים לתקן תוך כדי תנועה, כך בדיוק גם ברוחניות; אנחנו אמורים לבחון את כיוון התנועה שלנו ולפעול לתיקון כאשר מזהים מגמה בלתי רצויה. ברמה הטכנית כאמור, זהו העניין של חודש אלול בכלל ושל שנים עשר הימים האחרונים שלו בפרט, אלא שהעניין האמיתי בחשבון הנפש של ימים אלו הוא העניין הרוחני, והרובד הטכני - עם כל חשיבותו, שהרי אי-אפשר בלעדיו - נועד רק לשרת את הרובד הרוחני. והרובד הרוחני בחשבון הנפש הוא בירור פנימי שעורך היהודי לבחון עד כמה הוא אכן קרוב לקב"ה.
כיצד מתקרבים אל ה'
ולא מדובר בקרבה וירטואלית או רעיונית גרידא; מדובר בקרבה מעשית, לבחון עד כמה עמלתי לתת לקב"ה סיבה להיות מרוצה ממני וממעשי. אלא שכאן האדם עלול לרמות את עצמו, זה די טבעי לחשוב ש"בסך-הכל אני בסדר" ואני לא רואה מה יש לי לשפר ברובד הרוחני. לכן באה פרשת השבוע ומדריכה אותנו כיצד להתקרב לקב"ה וגם מציבה בפנינו מבחנים אובייקטיביים למדידת ההתקרבות שלנו. זה מתחיל במצוות ביכורים [דברים כ"ו]: [ב] וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ--וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא; וְהָלַכְתָּ, אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. המצווה הזאת מתקיימת אך ורק מן המובחר בשבעת המינים שבהם נתברכה ארץ ישראל; והמביא ביכורים מעבר לגבולות הארץ, אינם ביכורים, אין בהם שום קדושה. אבל לא מספיק להביא ביכורים, צריכים גם לומר כמה מילות הודיה.
טוב להודות לה'
קודם כל מזכיר מביא הביכורים: כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ. והוא ממשיך ומפרט את הנסים שעליהם הוא מודה, ההצלה של יעקב אבינו מלבן הארמי וההצלה שלנו מידי המצרים: [ה] וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי-שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. [ו] וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ; וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ, עֲבֹדָה קָשָׁה. [ז] וַנִּצְעַק, אֶל-ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵינוּ; וַיִּשְׁמַע ה' אֶת-קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ. וכ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' שואל, מדוע אינו מזכיר נסים נוספים כגון מלחמות עמלק וסיחון ועוג? ומשיב שהנסים האלה אירעו בדרך, לא במקום שבו התיישבנו לאורך זמן. שלכן הוא פותח בהכרזה: כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ, להזכיר לעצמו ולנו כי רק הארץ המובטחת היא שלנו ורק בה גדלים פירות כאלה משובחים.
להמחיש את ההודיה
הנסים שאירעו בדרך אינם נמנים כי "כל הדרכים בחזקת סכנה". אלא שגם ביישוב של קבע, אין ליהודי מקום אלא בארץ ישראל. אומנם התיישבנו במקומות אחרים, אבל בכל המקומות, או שניסו לבולל אותנו - אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי - כמו לבן הארמי שטען: "הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי, וְכֹל אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה לִי-הוּא" או שניסו להשמיד אותנו, כמו פרעה שציווה: "כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ". אז נכון שהקב"ה שמר עלינו והציל אותנו מיד כל הקמים עלינו, אבל אל המנוחה האמיתית אנחנו יכולים להגיע אך ורק בארץ "אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ". על כך מודה היהודי לקב"ה וממחיש זאת במעשה, בהבאת הביכורים ובדיבור כנ"ל. וכמו כל אבא, גם הקב"ה שמח כאשר מכירים לו תודה ומבטאים זאת במעשה ובדיבור. ומהשמחה שלו מוקרנת שמחה אל היהודי: [יא] וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ --וּלְבֵיתֶךָ: אַתָּה, וְהַלֵּוִי, וְהַגֵּר, אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.
יחסי גומלין
לאחר ההדרכה המפורטת ביחס למצוות ביכורים, ממשיכה התורה בהדרכה כיצד לשמור על קשר קרוב עם הקב"ה ומסיימת פרק זה בקביעה שהליכה של יהודי בדרך זו תבטא כי: [יז] אֶת-ה' הֶאֱמַרְתָּ, הַיּוֹם: לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹקִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו--וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ. וככל שהיהודי מקפיד ומרבה לתת שבח לבורא עולם, הוא זוכה שהקב"ה יציב אותו במדרגה נעלית יותר: [יח] וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לָךְ; וְלִשְׁמֹר, כָּל-מִצְוֹתָיו. [יט] וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן, עַל כָּל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה, לִתְהִלָּה, וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת; וְלִהְיֹתְךָ עַם-קָדֹשׁ לַה' אֱלֹקֶיךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר. הכל נאמר בלשון יחיד כי הכלל מורכב מפרטים, אבל ברור שהפסוקים האחרונים מתייחסים לעם ישראל כולו. לאור האמור לעיל, מסתבר לכאורה שלא כל כך קשה לעשות חשבון נפש, מספיק לבדוק את מעמדנו בעיני אומות העולם.
צריכים להתאמץ יותר
הזכרנו שהיום הראשון בשנים עשר הימים האחרונים של השנה הוא כנגד חודש תשרי שעבר ותהינו מי יכול לזכור מה היה אז כדי לערוך חשבון נפש, אבל האמת היא שזה לא לגמרי מסובך כי גוגל תמיד ישמח לעזור. ובכן, באותו חודש הבשיל רעיון הקדמת הבחירות וגם הייתה פה התרגשות גדולה לקראת עצרת האו"ם, כאשר השאלה הייתה האם יכירו או לא, במדינה פלשתינית. דומני שבזמן אמת התייחסנו לפחות לרעיון הקדמת הבחירות אבל כיום כולנו כבר יודעים מה היה. ואם לדבר בסגנון של חשבון נפש, מסתבר שמה שהיה מלמד בצורה ברורה לגמרי שיש לנו עוד הרבה עבודה לעשות בטיפוח הקשר שלנו עם הקב"ה. הרי פרשת השבוע מלמדת אותנו בפירוש כי יחסן של אומות העולם אלינו נקבע על-פי טיב הקשר עם שלנו עם הקב"ה, אז אם "העולם כולו נגדנו" וזה לא סתם דמיון, זה אומר שצריכים לפעול בדחיפות לשיפור הקשר בינינו ובין בוראנו.
ובמבט פנימה
והייתה גם הכרזה על בחירות שגם את תוצאותיהן אנחנו כבר יודעים. ויש אפילו כאלה שמבכים את התוצאות, מאשימים את המנצחים בהתנכלות וחלקית הם ודאי צודקים. וכדי להבין מדוע רק חלקית, נתבונן במסר נוסף של שבת זו; ח"י אלול, התאריך בו חלה השבת הזאת, הוא גם יום ההולדת של שני המאורות הגדולים, מייסד החסידות הבעש"ט ומייסד חסידות חב"ד אדמו"ר הזקן. הבעש"ט לימד כי הזולת הוא הראי שלי, שאם אני מזהה אצלו או בו משהו, זו השתקפות של מה שקיים אצלי. לפי זה, אם יש לי טענות כלפי מישהו שפגע בי כביכול, עלי לבחון מה אצלי לא בסדר. אדמו"ר הזקן מרחיב את הביאור בנושא זה וקובע כי אם אני מאשים את הזולת או כועס עליו, זה מעיד על פגם חמור באמונה. כי הרי הכל הוא בהשגחה פרטית, ושום זולת אינו יכול להרע לי בניגוד לרצונו של הבורא יתברך.
חשבון נפש אישי
הנטייה להאשים את הזולת, או סתם את הנסיבות החיצוניות, במצב הגרוע שאליו נקלעתי, היא לגמרי טבעית אבל אינה יכולה לפתור שום בעיה. כי הרי אין לי שום אפשרות לתקן את הזלת או את הנסיבות, לכל היותר אני יכול להתאמץ לתקן את עצמי, וזה מה שאני אמור לעשות לפי שיטת הבעש"ט ואדמו"ר הזקן. והגישה הזאת לא מניחה שהזולת מושלם בהכרח, בהחלט ייתכן שהוא נבזה עם קבלות; אבל כאמור, מה שקורה לי, מה שאותו זולת מזיק לי, הכל מכוון מלמעלה כדי לנסות אותי או כדי לעורר אותי לתשובה, שזה בעצם אותו רעיון. במילים אחרות, חודש אלול בכלל וח"י אלול בפרט דורשים מאתנו חשבון נפש אמיתי, אישי. להכות "על חטא" לא על חזהו של הזולת אלא על החזה שלי. וכאשר יום זה חל בשבת פרשת "כי תבוא" המסר רק מתחדד.
ולסיכום - מה שיצא לנו מההתבוננות הזאת הוא שאנחנו עדיין רחוקים מאוד מקשר חיובי עם הבורא יתברך. בהמשך הפרשה כתוב מה עלולות להיות התוצאות של ריחוק כזה רחמנא לצלן, אבל המציאות מוכיחה שכבר הגענו לישורת האחרונה במרוץ ההיסטורי אל עבר הגאולה האמיתית והשלמה. כי אחרת, לא ניתן להסביר את מה שקורה, שאנחנו מקפידים לעשות את כל הטעויות האפשריות והקב"ה שומר עלינו מהשטויות של עצמנו, ומצד שני, מסביב הכל מתמוטט כך שאין להם זמן להתעסק אתנו אפילו אם הם נורא רוצים. ומי שעדיין שקט אצלו - זה זמני, כי כבר הגיעה העת לקיום הנבואה שקוראים בהפטרה בשבת זו [ישעיהו ס']: [א] קוּמִי אוֹרִי, כִּי בָא אוֹרֵךְ; וּכְבוֹד ה', עָלַיִךְ זָרָח. [ב] כִּי-הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה-אֶרֶץ, וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים; וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה', וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה. אולי יש מי שאינם מבחינים בכך, אבל זה כבר קורה. ובקרוב ממש יתקיים גם: [ג] וְהָלְכוּ גוֹיִם, לְאוֹרֵךְ; וּמְלָכִים, לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ.