לקראת הבחירות המקומיות
הבחירות בפתח, והבוחר לעתים קצת מבולבל מהשטף שמקיף אותו. הוא קצת כועס על המועמדים ויותר מהם על יועצי התקשורת שמקיפים אותם. לעיתים בצדק ולעיתים שלא בצדק.
קצב ההתרחשויות מהיר מידי. אני לומד זאת מעיון בדפי העיתון המקומי. רק אתמול היה מועמד שהצהיר שהוא מתמודד ולא מתכוון לוותר והיום, הוא כבר מצטרף כמספר שתיים לזה שטען שהוא בחיים לא יעבוד איתו.
ויש מועמדי סרק, שלאחר ייסורים קשים מחליטים להצטרף לזה ששילם להם מההתחלה את הקמפיין שלהם. הם בונים את התפקיד הבא שלהם. דובר עירייה או משהו דומה. יש מועמדים שמנסים לסחוט סיבוב שני לראשות, ובכך להבטיח לעצמם מקום בקומה השלישית בעירייה. רק שמישהו יסביר לכל אלו שבונים על סגנות ראש העיר. ברשויות קטנות אין הרבה מעבר לסגן ראש עיר וממלא-מקום. ראש העיר הנבחר צריך לבנות קואליציה שתחייב אותו למסור לפחות אחד מהתפקידים האלו. הבטחות לחוד ומציאות לחוד.
העיתונים מלאים ועמוסים בכתבות מטעם דוברים למיניהם, והאותיות של "מודעה" הן כל כך קטנות, שכבר לא ברור מי הדובר ומי המשורר.
כל מכתב או מודעה נחתמת ללא זהות. רק מילים גבוהות של "חברים", "אזרחים שאכפת להם" ו"עובדים שנמאס להם".
מודעות ללא זהות הכותב הם מודעות שאני לא מתאמץ לקרוא. כמו בטלפון, אם מישהו מדבר איתי מבלי להציג את עצמו אין סיבה שאני אקשיב לו.
עיתוני החג מלאים ב"ראיונות" שהדוברים שלהם מפרסמים. שם אין שאלות קשות ואין תשובות ברורות.
רק בעוד פחות מחודשיים, ניגש כולנו אל הקלפיות, לבחור מי ייצג אותנו בחמש השנים הקרובות. זו אולי רק תחושה שלי, אבל הבחירות הפעם, כבר לא עושות הרבה רעש כמו שאני רגיל בדרך כלל. אין הרבה שלטים על המרפסות, אין כובעים, ואין הרבה רכבים עם תמונות המתמודדים.
מערכת הבחירות עברה לפייסבוק
אולי תוך כדי שאני כותב את הטור הזה הדברים ישתנו, אבל בינתיים זה כך. יש האומרים, שמערכת הבחירות עברה לפייסבוק ולאינטרנט כפי שעשה
יאיר לפיד שהבין שבסטטוס אחד, אפשר לעשות עבודה של כמה שעות של ריצה בין בניינים חסרי תאורה במדרגות, ואנשים שכבר אין להם כוח לעוד שכנועים.
מערכת הבחירות עברה לרשת, וההסברים נמדדים בלייקים. זה מעניין לראות אנשים שעדיין לא מצליחים להפעיל את מכשיר הסלולאר שלהם, מדברים על ציוצים ולייקים.
המונח "חוג בית" הולך ונעלם וחבל. זו האפשרות לשמוע את המועמד שלך ישירות, ללא מתווכים. לשאול אותו שאלות אמיתיות עם תשובות ישירות שלו.
אני נזכר בימים בהם התרוצצתי חדור מוטיבציה ללא רכב אבל בסנדלים וחולצת טריקו (כמה שלא אהבו את זה אצלי "מביני התקשורת"). תקופה מרתקת שאפשרה לי לראות בתים מבפנים וגרמה לי יחד עם חברים לדרך, להקים תוכנית לקידום החינוך. מנסה לדבר עם עוד מישהו, מנסה להבין, להקשיב ובעיקר לומד שיעור על החיים הציבוריים, שלא ניתן ללמוד באף פקולטה. יש בעירנו שקראו לזה "רחובולוגיה".
אם המועמדים שלנו לא יסתובבו בין השכונות המוזנחות והבניינים צבועי הגרפיטי לפני הבחירות, מתי הם כבר יעשו זאת? מתי הם יבינו באמת איפה אנחנו חיים? מה קורה אצלנו בשכונות? מתי המועמדים יבינו ששכונות מוזנחות ללא מתקני שעשועים והרס מוחלט, לא מתקנים עם מנהלת שכונות או וועד שכונות. פשוט מביאים עובדים, ומתחילם לעבוד. בלי ברבורים. צובעים, מנקים, מתקנים וקונסים את מי שצריך. אחר כך מקימים מנהלת שכונה. וגם אז, לא בונים עליה יותר מידיי, והכי חשוב לא מקדישים עמודים שלמים בעיתון על ההקמה שלה, אלא מחכים לראות מה היא באמת עשתה, ואז כותבים על זה.