"לבחור בתיקון עולם" (הרב אביעד סנדרס, מעריב-דעות, 20.8.13) - האמנם?!
הרב סנדרס עושה לעצמו חיים קלים כאשר הוא מסתכל על העולם הנוצרי מבעד למשקפי "הקרבה הרעיונית" של התרבות הנוצרית ליהדות. באותה הזדמנות עצמה הוא שוכח שהאנטישמיות הרצחנית ודיכוי יהודים לאורך הדורות, גם הם נובעים מאותם מקורות עצמם.
המדינות המערביות על "תרבותן המקדמת" השמה כביכול את האדם במרכז ההוויה האנושית, אולם אותה תרבות בדיוק יצרה גם את האפרטהייד, את העבדות המשפילה בארה"ב את האימפריאליזם והקולוניאליזם המדכא ואת שיוויון הנפש הנוצרי לנוכח אירועים של רצח עם באירופה, במזרח התיכון באפריקה ובמקומות נוספים בעולם. במקרים רבים מאוד בהיסטוריה האנושית, אפילו במאה ה- 20, התרבות המערבית היא מחוללתם של האסונות האנושיים הגדולים ביותר: ארה"ב - (האינדיאנים והמקסיקנים, דרום אמריקה - הספרדים והפורטוגזים, אוסטרליה -האבוריג'ינים, ניוזילנד - הפולינזים, ועוד ועוד. נכון גם לתרבות האיסלאם לא חסר וגם לתרבויות שונות במזרח הרחוק "אין במה להתבייש", אבל שותפות זו אינה שותפות קדושה.
אחרי מלחמת העולם השניה, הנוראה במלחמות שידע העולם מאז נכתבת ההיסטוריה האנושית, ניסה העול המערבי להכות על חטא, ופיתח לעצמו תובנות חדשות באשר לשיוויון בין בני האדם ודרכי השלטתו בעולם. בינתיים ההצלחות מוגבלות, הן מוחלות בערבון מוגבל רק במקומות שבהן נוח למערב, המחזיק בהגמוניה צבאית, כלכלית ופוליטית. ומאידך הם נעדרות כל זיקה לעוולות הישנות ולצורך לעשות דבר-מה מעיל בכדי לתקן ו/או לכפר עליהן באופן מעשי בעגלא ובזמן קריב.
דווקא היחס לעם היהודי, שממנו כביכול שאבה התרבות הנוצרית את ערך האדם באשר הוא אדם, מוכיח שתרבות זו אינה שונה מהותית ממה שהייתה, ומקור התובנות החדשות לפיהן מנסה המערב לעצב את העולם אינו התנ"ך שיוויון הברואים וקדושת החיים, אלא עדיין המצפון שטרם נרגע מגילויי הזוועות, והאינטרסים שעליהם אין מוותרים בכל מחיר, גם במחיר דמים.
היחס של המערב - במיוחד אירופה המערבית וארה"ב - לישראל, הוא מדד מצויין לאמיתות ההערכות שמביא הרב לגבי הבסיס המוסרי של התיאוריות הפוסט-מודרניות של המערב. אין צורך במחקר עמוק בכדי להסיק שהכל הבל וריק. גם כאשר הכיר המערב בצדקת הציונות בתביעתה לזכות ההגדרה העצמית במולדת האבות בארץ-ישראל, והתחייב לאפשר זאת בין היתר גם בהתחייבויות משפטיות, כאשר עמד בפני הצורך לממש זאת, נרתע, נסוג, בגד והפר את התחייבויותיו - אלה שניתנו בהצהרת בלפור כבסיס למנדט בארץ-ישראל, אלה שעליהם החליט חבר הלאומים ב-1920 וכל מה שבא לאחר מכן. וכך הוא ממשיך גם בעצם הימים הללו, בנסיונו לאנוס את מדינת הלאום הקטנה של העם היהודי להתפרק מחלק גדול מנכסיה לטובת שרלטנות ערבית.
מה יש בכל ההיסטוריה הזו שעושה לדעת הרב את תרבות המערב לכל כך אטרקטיבית בעיניו? - לרב פתרונים; אני איני חולק עימו השקפה זו, וטוב שיש רבים בישראל שמתחילים להבין גם את העוקץ הקיים שבתלות הרבה מדי שיצרה מדינת ישראל במערב, כמעט ללא תנאי.
איננו זקוקים לפרשנות המטעה של המערב לעקרונות המוסריים העילאיים של היהדות. איננו זקוקים שילמדונו אותם ואיננו זקוקים שיפקחו עלינו ליישמם לפי פרשנות צד ג'. העם היהודי מספיק חכם ומספיק "זקן" בכדי לחולל בכוחות עצמו את השינויים הדרושים לו ואף להנחיל אותם לאחרים; דהיינו לתקן את הליקויים והסטיות שחדרו לפרשנות המערבית של העקרים הלקוחים מתורת ישראל ותרבות ישראל לדורותיה.
אבל השגיאה החמורה ביותר של הרב היא שהוא מערבב מין בשאינו מינו בכך שהוא קושר שיקולים של נוחיות מדינית, כלכלית או צבאית, במוסר שנופל ממה שיש ליהדות להציע. אינני טוען שיש לעזוב את המערב, אני תומך בהחלט בהגמשת והרחבת הקשרים בכל תחום שאינו מחייב אותנו לוותר על עקרונותינו ואו על ערכינו וזכויותינו.
"מחוסנים נגד עדריות" (ד"ר דבורה לדרמן דניאלי, מעריב-דעות, 20.8.13) - או: תום עידן השכל הישר
מוסכם עלי שעדריות בין בני אדם אינה חיובית ואינה מעידה על קידמה, שהרי מותר האדם מן החיה הוא המוסר וכושר החשיבה הרציונלית. ובכל זאת, דומני שמאמר זה קורא תיגר על השכל הישר - חלק ממותר האדם - יותר משהוא מעיד על קידמה ועל השתחררות מעדריות.
אופנה, למשל, היא אחד הביטויים השכיחים לעדריות, דווקא בחברה "המתקדמת" ובכל זאת לא ראיתי שיש מאמרים נרגשים בגנות האופנה וההגררות אחריה, בין אם מדובר באופנה של ביגוד, באופנה של תרבות וגיבורי-תרבות או באופנה של גדג'טים אלקטרוניים, או מסעות "התאווררות" לדרום אמריקה ו/או למזרח הרחוק - כולם אותה גברת בשינוי אדרת. הכותבת נדרשת למחאת קיץ 2011 בנסיונה להמחיש את חוסר התלות של הציבור המתקדם בישראל בחשש מפני הרשויות, אני גורס שגם מחאת קיץ 2011, הייתה אופנתית, ותוצאותיה מעדים על כך יותר מכל דבר אחר. אנשים נגררו להפגנות הענק עוד בטרם הבינו מי מושך באמת בחוטים, מהן המטרות הראליות ומי מייצג אותן, מה מרכז הכובד של הבעיה והפתרון ולמה מותר לצפות ממהלכים "ספונטניים" מסוג זה ולה לא סביר לצפות. עוד בטרם הבינו כראוי את כיכר "תחריר" והשלכותיו, כבר ביקשו לחקותם כאן.
התודעה הציבורית שיש צורך בשינוי כלכלי-חברתי בישראל לא נולדה בהפגנות קיץ 2011, היא באה שם לידי ביטוי בצורה גולמית וגלמנית. עצם היציאה לרחובות מעידה על הכרה אבל אינה מעידה על עוצמה שיש בה אנרגיה מתמשכת של שינוי ועצם היציאה לרחובות בתנאים הקיימים בישראל אינה מעידה על לוחמנות יתרה, עקיבות וכושר התמדה, למעט אצל מספר מצומצם של "אבירי הפגנות" אידיאולוגיים, שרק פגמו במטרה הציבורית הרחבה במעשיהם, בדיבוריהם ובהתנהלותם. הבעיות שאליהן התיחסו הפגנות קיץ 2011, היו ענקיות, מורכבות מאוד ובדרך כלל מנוסחות בצורה אמורפית, כך שקשה היה לתרגמם מול ההמונים וריבוי הדעות בהם לתוכניות פעולה. הקושי גדל שבעתיים, כאשר מנהיגי המהלך היו מוכתרי התקשורת ולא נבחרי ציבור, או מי שקנו את מעמדם בזכות מעשיהם לפני ו/או תוך כדי האירועים.
ההתנהלות מול החיסון נגד פוליו מזכירה מאוד את הימים הלא מועילים ההם. ההבדל הוא באופי השונה מהותית של נושא הדיון זה מנושאי הדיון בימים ההם. הפעם מדובר בנושא ממוקד, בתחום הבריאות, שיש רשות ממלכתית מקצועית שיש לה ידע ואחריות חוקית ונורמטיבית לטפל בו. הפעם מדובר במחלה מוכרת במדינת ישראל, שרבים נפגעיה מן העבר וברור לחלוטין מהו הסיכון הטמון בה והפעם מדובר בצורך להקדים רפואה למכה כדרך הטובה ביותר מזער את נזקי הסיכון שהתופעה תהפוך למגיפה. בנוסף קיימת גם התחייבות ישראלית בינלאומית לאופן בה על המדינה להתיחס לאיום מסוג זה.
מול כל אלה עומדים שני גורמים מפוקפקים למדי: אלה הגורסים שהתרופה המוצעת אינה נטולת סיכונים ואלה המאמינים שהאינדיבידואליזם האישי שלהם, הנתמך ע"י השקפות עולם "טבעוניות" הזויות ככל שתהיינה, מקנה להם את הזכות לסרב להוראות רשויות המדינה, להאבק בהן ואף לנסות לטרפד אותן ועם זאת גם מותר להם לסכן באופן חופשי אחרים, גם כאלה שאינם שותפים לדעתם. מי שהתעניין מעט בהתוויות ובהתניות כמעט של כל תרופה הנמצאת בשימוש בשוק, יודע שלכל תרופה תופעות לוואי וכי תופעת לוואי מותנית בין היתר בנוטל התרופה ותכונותיו הגנטיות, בבעיותיו הרפואיות היחודיות ובתרופות נוספות שהוא נוטל באותה עת או בטיפולים אחרים שעבר או הוא עובר במקביל או בסמיכות לנטילת התרופה החדשה.
יתכן שיש מקום גם לפרשנות אישית של אזרחים, המנוגדת להוראות משרד הבריאות. מותר ואף צריך מי שיש לו הסתייגויות והשגות מתרופה מסויימת להביאן לידיעת הציבור בתקשורת, למען ידע וישקול. יתכן שאילו נאבקו סרבני החיסון למען עצמם, הייתי אומר: ניחא, אבל שאלה אחרת היא זכותם לסכן את ילדיהם. אבל איזו זכות יש לסרבני החיסון לסכן אחרים? איזו זכות יש להם למנוע חיסון, המוגדר כדרך האפקטיבית היחידה שבנמצא לחיסון משופר נגד הפוליו, מאחרים, ואיזו זכות יש להם להסתובב בציבור לא מחוסנים ולסכן בכך מחוסנים ולא מחוסנים אחרים?
סליחה, אבל הומניזם הוא עיסוק בבני-אדם
לאנשים השבעים בחברה המערבית המתנוונת חסרים עיסוקים מעוררים והם מחפשים ומוצאים אותם מדי כמה שנים בעיסוקים ביזריים ההופכים עד מהרה גם לאופנת היום או השעה.
"חוות (התמיכה) בחיות" שהפגינה ת"א ב-24.8.13, (
מעריב: 3000 צעדו בהפגנה.... , עידו חשמונאי, עמ' 13) היא אחת הדוגמאות הבוטות שמצאתי לאחרונה לשיבוש סדרי-עולם בפוסט מודרנה בה אנו חיים. "הכל שפיט", "הכל תקף", "הכל פרשני" "הכל חשוב באותה מידה ונכון באותה מידה", "הכל אופנתי וטרנדי" - הכל עולם וירטואלי...; ובעצם: הכל כלאם פאדי.
בסוריה נרצחים בתוך שנתיים כ-120 אלף בני-אדם, ובישראל... דואגים לחיות. בישראל נמצאים כ-55 אלף מבקשי עבודה, מהגרים בלתי חוקיים אך קשי יום ופרנסה, שישראל אינה יכולה לדאוג להם משום שזה גדול עליה, ועליה להעבירם למדינה אחרת, וראה זה פלא - לאחר הרעש הציבורי שביקש לכפות על הממשלה קליטתם כאן ע"ח עם ישראל ונדכאיו, מרגע שהוברר שהם עתידים לעזוב , הסתיים העניין האופנתי בהם, ועבר לתחום החיות. בחצי העולם מתנהלות מלחמות גרילה, טרור ואלימות לשם הישגים כלכליים, המפילות מדי שנה עשרות אלפי חללים ומאות אלפי פצועים ונכים, ובת"א ... דואגים לחיות; כפי שאמרנו: יחי העולם הוירטואלי.
אם איננו יכולים או איננו רוצים להשקיע מאמצים וליטול סיכונים הכרוכים בהתמודדות עם בעיות-אמת אנושיות, אפשר בקלות באמצעות רשת חברתית וירטואלית, להציף מדי מספר שבועות בעיה שולית, להפוך אותה באמצעים התקשורתיים וכמה "לייקים" לבעיה עולמית, לספק לתקשורת הצהובה שלנו נושא המקדם את הרייטינג שלה ואת הפרשות האדרנלין שלנו ולעבור במחי יד-אחת למרכז הבמה העולמית, והופכים לכאורה לחלק מתהליך היסטורי משמעותי.
ובכן, חברים, יש לי חדשות בשבילכם, זהו העולם הוירטואלי ועולם זה קיים כל עוד העיניים נעוצות במסך, כל מסך שעליו מתקיים ומתנהל העולם הוירטואלי. מרגע שאנו מסירים את המבט מהמסך, נעלם העולם הוירטואלי יציר ההזייה הזמנית, וחוזר ונוחת עלינו העולם הראלי, זה שגם כואב פיסית, זה שבזכותו אנו מתקיימים, זה שקובע גורלות לחיים או למוות ביותר מקומות ולגבי הרבה יותר אנשים מבעלי חיים המשמשים רחל"צ חיות מעבדה או מזון חיוני.
שאלה נוספת שטורדת לא אחת את מנוחתי היא מה טעם ראה מעריב לדווח באותיות קידוש לבנה על הפגנת 3000 איש בת"א למען בעלי החיים? האמנם זהו עניין ציבורי חשוב כל כך? חסרות בישראל הפגנות גדולות יותר עקרוניות יותר או חשובות יותר, כאלה העוסקות בקיום, בפרנסה, בחינוך, בצדק חברתי, בכבוד אנושי ובתחומים רבים נוספים, שנוגעות להרבה יותר אנשים ואין פוצה פה ומצפצף לגביהן, או שהן נחבאות אל הכלים בשולי הדיווח העיתונאי-תקשורתי. האם מבטן הטמטום בשיתוף עם מבחן הרייטינג הם הקריטריונים המרכזיים שעל פיהם מנהלת התקשורת הישראלית את ענייניה-ענייניו?
אני מתנצל אם פגעתי במישהו שכוונותיו טהורות וברות, אבל סדר העדיפויות שלי הוא אחר ומקצת הסיבות לכך כבר ציינתי קודם. סדר עדיפויות זה, העולה בקנה אחד עם השכל הישר ועם ההומניזם בו אנו נוהגים להתהדר, הוא הסדר שאני מציע לכולנו. אם מישהו מתעקש לעסוק בחיות דווקא לפני בני-אדם, אולי מוטב שישקיע את האנרגיות החיוביות שלו באנשים המתנהלים כחיות (כגון אב שרוצח את בנותיו ונשותיו, או נהגים חסרי רישיון ושתויים, שרוצחים עוברי אורח תמימים בכבישים), במקום בחיות שבכל מקרה אינן בני-אדם, גם אם יש להן תחושות.
האפליה המדומיינת של אמנון לוי
כנראה ש
אמנון לוי מתחיל למצות את עצמו, ובצר לו פנה (שוב) ל"שד העדתי" - הפניקס של המזרחיים "המקצועיים" בישראל. אלא שהשד העדתי, כפי שידוע לרוב הציבור ומשתמע מרוב התגובות לתוכנית, הוא סיפור בדים כבר זמן רב. הולך ומסתמן שאפילו האתיופים, העדה שלעלתה לארץ במספרים גדולים אחרונה, שלא לדבר על עולי בריה"מ וחבר המדינות לשעבר, יוכלו לתרום בקרוב מאוד תרומה משמעותית להזמת הטיעונים הסיטונאים בהם משתמש אמנון לוי.
אין "שד עדתי", אבל יש תרבויות שונות, מנהגים שונים, השקפות עולם שונות ומתוכם עולה הסתכלות שונה על העולם העכשווי ועל העולם הרצוי ואלה קובעים את ההתנהלות בפועל לאורך זמן. ההתנהלות מעצבת תוצאות לעתיד לבוא, וכאשר הוא מגיע התוצאות לא תמיד עולות בקנה אחד עם הציפיות. רבים שוכחים שציפיות אינן הופכות בהכרח למציאות וצריך לגבותן בהרבה מאוד עבודה ובלא מעט פשרות בכדי שניתן יהיה לממש לפחות חלק מרכזי מהציפיות. עצם הטענה "מגיע לי" אינה יוצרת מציאות חדשה, גם כאשר היא צודקת מבחינה אבסולוטית. חייבים להתלוות אליה מעשים המוכיחים כשירות לצד הזכות הבסיסית.
כאשר מנציחים את היסודות והגורמים לפערים של היום, יהיו פערים גם מחר. יתחמקו מגורל זה רק מי שיסטו מ"הנורמה" או מי שכישוריהם הגנטיים גבוהים משמעותית מהממוצע, והם יכולים להרשות לעצמם גם, וגם...
מבחינה זו תוכניותיו של לוי הן שרות של דוב דווקא לאלה שלהם הוא מבקש לסייע. עם העובדות המספריות בדרך כלל אי-אפשר להתווכח; אלה עובדות. אולם עם ההסברים והתובנות שהוא מנפק כלאחר יד אפשר ואפשר. רוב ההסברים שלו מעוגנים בהזיית האפליה המובנית אל תוך הראיה העצמית השגויה של רבים מהמזרחיים. יתכן שהסברים אלה היו נכונים בעיקרם בדור הראשון של העליה לארץ, אולם הם אינם רלוונטיים בדור השלישי והרביעי. וכאשר ההסבר שגוי, אין למעשה דרך אפקטיבית להתמודד עם הבעיה. לוי הוא היפוכו של בלעם התנכ"י - בא לברך ויצא מקלל, ומשמעות הדברים היא ששעות העבודה והשידור הרבות שהושקעו בתוכנית שאינה מציגה נכון את שורשי הסיבות לעובדות שהיא מצטטת, הן בגדר בזבוז זמן וכסף.
אני מסכים בהחלט עם מרבית בקורתו של אביעד פוהורילס (מעריב, טלוויזיה, 28.3.13, עמ' 14), הטוען - אם לתמצת את הדברים - שעיקר הבעיה אינה בצבע ובמוצא ככאלה אלא בהרגלים מהבית, ובתרבות ההעדפות של יוצאי המזרח בהשוואה ליוצאי המערב: גודל המשפחה, מקום חשיבות ומעמד הלימודים בסדר העדיפות המשפחתי הן מבחינת היקפי ההשקעה והן מבחינת הכבוד והיקר המוענקים ללימודים בגלל חשיבותם הסביבתית של הישגים חומריים, שהלימודים הם מכשיר חשוב למימושם. הישגים חומריים בחברה המודרנית, אינם באים כידוע מיגיע כפיים סטנדרטי, אלא ממינוף של מספר כישורים ויכולות לכלל יצירת תפוקה סחירה.
אולם, באותה נשימה יש להזהיר שהולך ומשתנה במהירות המצב בו לימודים אקדמיים היו מפתח כמעט וודאי לביסוס כלכלי. כיום גדולה מאשר לפנים החשיבות של תחום הלימודים ורמת ההתמחות, דהיינו: של התאמה לצרכי המשק ולביקושים בו, וקטן טווח הזמן בו יכול אקדמאי למצות את יכולותיו אותן רכש במאמץ ממושך ובהשקעות לא קטנות, ע"י התבססות כלכלית והחזר ההשקעות, ביצירת הכנסה שוטפת ובהבטחת הכנסה לימי הפרישה. ערוץ חשוב אחר ליצירת פוטנציאל ההשתכרות קשור בשרות משמעותי בצבא, בניצול השירות להתפתחות אישית ומקצועית ובמינוף הידע, היכולת והקשרים הנרכשים במהלך השירות לקידום בחיים האזרחיים.
לאמביציה אישית, לתמיכה ועידוד משפחתיים ולהבנה טובה של התרבות העסקית והתעסוקתית של המשק הישראלי, שביסודו הוא משק מערבי, חשיבות מכרעת ביצירת היכולת לפרוץ את "תקרת הזכוכית" המפורסמת; וכן,
צריך גם קצת מזל בחיים ולמזל גם כן צריך לעזור...
לסיכום: תוכנית מהסוג שיצר אמנון לוי מיותר משום שהיא אינה מציגה נכון את הבעיה ולכן גם אינה מכוונת נכון לפתרון, ובמילים אחרות: מטעה ומשלה. זו תוכנית טיפוסית מן הסוג : חבל"ז.