אי שם בשנות הארבעים של המאה הקודמת, בקיבוץ "גבעת השלושה", לפעמים על שולחן פשוט ולפעמים על ספסל, על פיסות נייר נערמו זו על גבי זו המילים שהפכו לשורות, השורות שהפכו לבתים ולבסוף אלו הפכו לשירים.
לרוב, עיניים זרות לא זכו לקרוא את השירים, אולם ידעו שהיא, רחל, מתרגמת משפות שונות, שרה ובעיקר כותבת שירים, בעברית ובאידיש.
זמן להתעסק בפרסום והוצאה לאור לא היה לה, וודאי לא כסף וידע. כך התמלאו המגירות בשירים ומדי פעם נעשה סדר, הועתקו השירים, בצורה מסודרת יותר, למחברות.
אני כמעט יכול לדמיין ולראות אותה יושבת על המדרגות לפני דלת ביתה הקטן, מרימה עיניה לשמיים ונזכרת בשיר זה או אחר. אחר כך, בלילות הארוכים כשהתקשתה לעצום עיניה ולתת לחלום להשתלט על ראשה, לקחה עוד דף למלא אותו בשיר נוסף.
השנים חלפו, והיא קראה ספרים של משוררי זמנה, אך את שיריה שלה לא זכתה לראות צרורים בצרור החיים, בצרור הכריכה.
היה צריך להמתין מעל שלושים שנה לאחר לכתה לעולם שכולו טוב וטוהר, עד שבנהּ, משורר וסופר בפני עצמו, החליט לעשות מעשה ולפרסם חלק משיריה שנמצאו כתובים בעברית.
גילוי נאות מחייב לומר שהוא פנה אלי ובקש את עזרתי בעריכת הספר.
באותן הדקות שקיבלתי עלי את המטלה, לא ידעתי עדיין מה שאמצא בין הדפים המוקלדים מחדש, האם תהיה זו שירה דומה לשירת תקופתה, או אתקל בפריצת דרך. אך סקרנותי להתייחס לדור קודם, והיכרותי את כתיבתו של בנה, המשורר, הסופר והמבקר אברהם (אברי) גלברשטט (ושוב, למען גילוי נאות, כעורך של ספרי השירה וההגיגים שלו בשנים האחרונות), גרמו לי להיענות לבקשה באופן מיידי.
כבר בתחילת עבודת העריכה ראיתי שמדובר בשירים טובים באופן הביטוי ובתוכן, לא פחותים מאלו המתפרסמים על-ידי המשוררים בני זמנינו, ואולי אף עולים עליהם. ראיתי שלפני שירה איכותית, רעננה, עשירה באמצעים פיגורטיביים, מבטאת את נשמתה הבודדת של הכותבת.
ככל שקראתי יותר, השתכנעתי שלא רק שראוי להוציא ספר זה לאור, אלא זו חובה גם לכותבת אך גם לעולם הספרות.
כדי להבהיר את הדברים אתייחס למספר מוטיבים, לאמצעים ולדרכי הביטוי מתוך הספר עצמו, מהשירים הכלולים בו.
מן הראוי להזכיר שוב פרטים מעטים על רחל מיטלמן-גלברשטט, דברים רלוונטיים לעולם בו צמחה וכתבה את שיריה, ויש להניח שהשאירו חותם בכתוב.
רחל חיה בין השנים 1915-1976.
נולדה בעיר לובלין שבפולין. עלתה לארץ בשנת 1939, באוניה האחרונה שיצאה לארץ טרם הפלישה הנאצית לפולין. רוב משפחתה נספתה בשואה.
היא חייתה בקיבוץ גבעת השלושה, עם בעלה יצחק וילדיה צביה ואברהם.
שירתה של רחל מיטלמן-גלברשטט נכתבה החל משנות הארבעים של המאה הקודמת, בעברית ובאידיש. רוב השירים הכלולים בקובץ זה נכתבו ונמצאו בעברית במקור.
הדבר הראשון שבולט כאשר קוראים את שיריה הוא העובדה שהשירים, שכולם הם ליריקה טהורה, ולמרות היותה חברת קיבוץ, אינם כתובים בקול המבטא את ה"אנחנו", האופייני לאותו הדור, אלא הקול של היחיד, האישי ומשום כך הם פורצי דרך.
עוד יש להניח, שעם עלייתה ארצה היידיש הייתה שפתה העיקרית ואת העברית למדה בקיבוץ. על כן, יש להעריך עוד יותר את דרך הביטוי והשפה בה השירים האלו כתובים.
נתחיל בשם הספר. הוא לקוח מהשיר "פגשתיה" בעמוד 48, שיר אהבה, כנראה של גבר, למישהי, אהבה בלתי אפשרת, הרסנית, לא ברורה. וכך נאמר בתחילת הבית השני:
"... הִיא חִיְּכָה אֵלַי.
וְלִי רַק נְשָׁמָה אַחַת אֲצוּרָה בְּמִקְלָט
לִמְכֹּר תְּמוּרָתָהּ. ..."
בשיר זה, מופיע מוטיב האהבה מחד (שאגב, חריג ושונה ממוטיב האהבה המופיע בשירים אחרים בספר), ומאידך, המוטיב של נשמה במקלט. שירים רבים מבטאים את הסגירות, את התחושה של נשמה שיש לשחרר וקשה לעשות זאת. המאבק לשחרור הנשמה עובר כחוט השני לאורך כל הספר, והדבר נאמר באופן ברור כבר בשיר הראשון, "מאסר" בעמוד, 5:
"... הֵבַנְתִּי שֶׁאֲנִי עֲדַיִן אֲסִירָה
בְּבֵית הַכֶּלֶא שֶׁל רִגְשׁוֹתַי."
יחד עם זאת, כבר בשני השירים הראשונים אנו פוגשים את מוטיב האהבה או באופן מפורש או באופן מטפורי. כך נאמר בשיר "נקודת מפגש" (עמ' 6):
"... הַנֶּאֱהָבִים לָנֶצַח לֹא הִבְחִינוּ
בְּנוֹכְחוּת שְׁכֵנִים רַבִּים
זוֹהֲרִים, נוֹצְצִים וּמַמְתִּיקִים סוֹד
בְּחִיּוּךְ נִסְתָּר וּקְרִיצַת עַיִן."
בשיר "פרחים" בעמוד הבא, מביא האהוב זר בפרחים לאהובתו, אותם קנה אצל מוכרת הפרחים הקטנה.
אם נקפוץ לסוף הספר, לשני השירים האחרונים, הרי גם שם האהבה מככבת. בשיר "זיכרון" בעמ' 58:
"הִיא יָצְאָה לְחַפֵּשׂ אוֹתוֹ, זֵכֶר נְעוּרֶיהָ
הַרְחֵק הַרְחֵק בְּשִׁבְרֵי חֲלוֹמוֹתֶיהָ ..."
והשיר "אחכה", החותם את הספר בעמ' 59, פותח בשורות:
"יָדַעְתִּי כִּי הוּא יָבוֹא.
אֶת גְּאֻלַּת לִבִּי בִּשְּׂרוּנִי פְּעִימוֹת דָּם בְּעוֹרְקַי ..."
הבית האחרון באותו השיר מסתיים בשורות מלאות געגועים ותחושת החמצה, אך ללא ויתור:
"... וּבְהִצְטַלְּבוּת דַּרְכֵי הַחַיִּים אֵשֵׁב
וַאֲחַכֶּה."
שירים אלו יוצרים מעטפת של אהבה וגעגועים, אם ישירים ואם מטפוריים של הכותבת. ובתוך כל אלו, היא מרגישה כלואה. נפשה כלואה הן ברגשותיה והן בתחושות אחרות.
הספר כולו בנוי כגלי ים הנעים אל המגדלור וממנו. גלים הנעים בים תחושות הסגירוּת, האבדון, כוחות הטבע הגדולים שמעל לאדם, הפלאיים, אך גם ההרסניים ולעיתים אדישים, כמו הלבנה, השמש, הרוחות, הכוכבים, עד כדי התייחסות אליהם כאלים כל-יכולים. התנועה הגלית הרציפה הזאת קבעה גם את הרכב הספר כמקשה אחת ללא חלוקה לפרקים.
למרות שהתנועה בדרך כלל היא גלית היא גם מופיעה פעמים רבות מלמטה למעלה או מלמעלה למטה. זו תנועה רב כיוונית שיוצרת דינאמיקה משלה לאורך כל הספר ומוסיפה מימד משלה לרובדי השירים למיניהם.
חלקם הגדול הם שירים של כאב אישי, געגועים לאהוב, כמיהה לאהבה, אך לצידם מועלות בשירים שאלות קיומיות ופילוסופיות, התמודדות עם דילמות מוסריות וכל אלה במטפורות ייחודיות ואישיות, היוצרות פעמים רבות תמונות מיתיות רחבות היקף. תחושות חדלות הקיום וציפייה לסוף הבלתי נמנע מלוות חלק גדול מן הספר.
יש לזכור שהכותבת עלתה לארץ באוניה האחרונה טרם הפלישה הנאצית לפולין, ורוב משפחתה נספתה בשואה, דבר האומר שהייתה מודעת לזוועות המלחמה ההיא. מספר שנים לאחר עלייתה, הייתה עדה ושותפה למלחמת העצמאות, ולמלחמות שפקדו את הארץ בהמשך, מערכת סיני, מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים. חיים שבכל עשור התרחשה מלחמה.
וראה זה פלא, אף אחת מן המלחמות הללו אינן מוזכרות בספר זה, לא השואה ולא מלחמות ישראל. האווירה בספר, בשירים רבים היא של מועקה, של קרבות קשים, על סבל אנושי באופן כללי, על צדק, מצפון וחוסר צדק, אך אף פעם לא מדובר באנשים קונקרטיים, אלא בגורמי הטבע, בתופעות כלל עולמיות. יש להדגיש זאת שוב, אין בספר אפילו שיר אחד ישיר או מפורש על השואה, או על מלחמות ישראל, כמו שאין בו שירים משפחתיים (על הורים, ילדים או קרובים אחרים). זהו ספר בעל אמירה אוניברסאלית על גורל האדם ככלל, וזה אחד ההבדלים העיקריים בינה לבין כותבי הדור שלה, הכותבים על השואה, על לוחמי תש"ח ואחריו, על הצבר הישראלי, על "האנחנו" הכלל הבונה את הארץ.
עוד יש להזכיר בהקשר זה שהפרוזודיה היא של שירה מודרנית, פורצת גבולות, המקדימה את תקופתה, בעלת מקצב אך חסרת חרוז, עם שימוש רב במטאפורות, מטונימיות, סינקדוכות ודימויים.
מן הראוי להדגים מספר מוטיבים אותם הזכרתי למעלה.
המוטיב הראשון הוא גורמי הטבע. כבר הזכרתי את השיר השני בספר, שיר האהבה "נקודת מפגש" (עמ' 6). בבית הראשון נאמר:
נְקֻדַּת מִפְגָּשׁ
עַל בְּהוֹנוֹת רַגְלַי הִתְרוֹמַמְתִּי
לִרְאוֹת אֶת קְצֵה הָעוֹלָם
שָׁם מִתְנַשֶּׁקֶת וּמִתְחַבֶּקֶת
הָאֲדָמָה עִם בְּחִיר לִבָּהּ
הַשָּׁמַיִם."
והבית השני מסיים במילים:
"כּוֹכְבֵי מָרוֹם
הָרוֹאִים מִלְמַעְלָה הַכֹּל.
איחוד כזה, בין שמים לאדמה, מופיעה בהמשך כאיחוד בין שמים לים, ואף מגדיל את כוחו עד לכדי איום (בחזיונותיה), גם בשיר "ברית" בעמ' 10:
בְּרִית
אֵי שָׁם בְּחֶזְיוֹנוֹתַי
שָׁמַיִם וְיָם יַהַפְכוּ לְאֶחָד
מֵעֵבֶר לְחֻקֵּי הַקִּיּוּם.
אִישׁ לֹא יוּכַל לְהַפְרִידָם
פֶּן יִכְעַס הַיָּם
וְיִסְתַּעֵר בְּזַעַם נָקָם
לַהֲרֹס וְלִבְלֹעַ אֶת הָאֲדָמָה
שֶׁנּוֹתְרָה יְתוֹמָה.
הֵם כָּרְתוּ בֵּינֵיהֶם בְּרִית ...
כך גם הלבנה מביטה אדישה מעל כרסי העננים, על האוהבים, בשיר "לבנה" בעמ' 19, והשמש יורה קרני אש ומוות לצלילי מוזיקת השאול" בעמ' 21 בשיר "שמש". ניתן למצוא שירים רבים על מאורות השמים הרוגשים לאורך כל הספר אך נסתפק בעוד שיר אחד, שגם מנמק את התופעה בהאנשה (פרסוניפיקציה ) עד כדי מתן תכונות של חשיבה רציונאלית-אומנותית לגרמי השמים, בשיר "חטא" שבעמ' 31:
חֵטְא
מְאוֹרוֹת הַשָּׁמַיִם הִמְשִׁיכוּ לִגְעֹשׁ
לְאַחַר מָה שֶׁרָאוּ בַּיּוֹם הַקּוֹדֵם.
גַּם כַּדּוּר הָאָרֶץ הִמְשִׁיךְ
בְּמַסָּעוֹ הֶעָגֹל מִבְּלִי לְהִתְחַשֵּׁב
בְּמָה שֶׁקָּרָה.
לֹא נָבִיא, לֹא קוֹסֵם
קָמוּ בְּבִגְדֵי תַּכְרִיכִים
לוֹמַר תְּפִלָּה אַחֲרוֹנָה
עַל הַיְקוּם וְהַחֵטְא הָרִאשׁוֹן
שֶׁל בְּרִיאַת הָאָדָם.
לטבע, שלעתים אינו צפוי ומתנהג בדומה לאלים במיתולוגיות מצטרפים לפעמים אלילים ממש ולפעמים מלאכים, ואפילו קוסמים. ראה בשירים "שאיפות", עמ' 9, "רחוק" עמ' 8, "חולשה" עמ' 22, "חטא" עמ' 31, או "שמש" בעמ' 21:
... " הַשֶּׁמֶשׁ יָרְתָה הַיּוֹם קַרְנֵי אֵשׁ וּמָוֶת
לְקוֹל צְלִילֵי מוּזִיקַת הַשְּׁאוֹל. ..."
ובהמשך:
"... כִּי הָאֵל הֵסִיר אֶת מַסֵּכַת
הָרַחֲמִים
וְחָבַשׁ אֶת מַסֵּכַת הַנְּקָמָה
כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֶת הָאֱנוֹשׁוּת כֻּלָּהּ
לְעוֹלָה
בְּלִי צַעַר וַחֲרָטָה."
שיר יוצא דופן מבחינה זו הוא השיר "עדות" בעמ' 51, והוא ראוי לתשומת לב מיוחדת.
הוא פותח באופן מפתיע "עדות הבאתי לך ליום האם", ומצפים להפתעה משמחת. אך בהמשך מתברר שמדובר בשיר כאב, שיר שיש בו גם מעדוּת הזמן "אדמת טרשים" אך גם הוכחה אוניברסאלית לגבי הכאב והסבל הכלל אנושי, היהודי:
עֵדוּת
עֵדוּת הֵבֵאתִי לָךְ לְיוֹם הָאֵם:
עֵינַיִם גְּדוֹלוֹת וְשׁוֹאֲלוֹת,
אָזְנַיִם הַשּׁוֹמְעוֹת אֶת כָּל הָרְחָשִׁים.
אֵלֶּה שֶׁל כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ
שֶׁזָּרְעוּ עָמֹק בְּאַדְמַת הַטְּרָשִׁים
וְעָגְנוּ בְּיַם מִשְׁבָּרִים.
הֵם מְחַכִּים וּמְצַפִּים לַגּוֹאֵל
לְהַצִּילָם וּלְהָאִיר אֶת הֶמְשֵׁךְ דַּרְכָּם.
הֵם הֲרֵי עוֹד לֹא הִסְפִּיקוּ לִגְדֹּל,
לֹא לָרִיב וְאַף לֹא לְהַנִּיחַ תְּפִלִּין
לְרַבִּים שֶׁחִפְּשׂוּ מִקְלָט
מִתַּחַת לְלוּחוֹת הָאֶבֶן
עֲלֵיהֶם חֲקוּקִים שְׁמוֹתֵיהֶם
וְתַאֲרִיךְ מוֹתָם.
ובעמ' 46, בשיר "גיליוטינה" הכותבת אף רומזת שלסבלה פן רב-דתי, אוניברסאלי,, ברמז הנוצר בו:
גִּילְיוֹטִינָה
חִפַּשְׂתִּי אֶת חֲלוֹמוֹתַי
אֶחָד אֶחָד
בְּמַעֲלֵה הַדֶּרֶךְ הָעוֹלָה לַכּוֹכָבִים.
נִסִּיתִי לִטְווֹת מֵהֶם
בֶּגֶד טָהֳרָה לְמַחְשְׁבוֹתַי.
תִּקְוָתִי הִתְנַפְּצָה אֶל
סֶלַע הַמִּגְדַּלּוֹר עֲיֵפָה וְנִלְעֶגֶת.
גַּם כֶּתֶר הַקּוֹצִים
שֶׁעַל רֹאשִׁי וְהָעוֹלָה שֶׁהִקְרַבְתִּי
עַל מִזְבַּח הַתֹּם
לֹא הֵבִיאוּ מָזוֹר.
אֵיבָרַי נִשְׁאֲרוּ תְּלוּיִים מִתַּחַת
לַגִּילְיוֹטִינָה
וְהֻשְׁלְכוּ כִּכְלִי עָזוּב
לְבוֹר הַנְּשָׁמוֹת הָאֲבוּדוֹת.
על כן, אין להתפלא שבשירים אחדים ישנן גולגולות, מתים המתמרדים ויוצאים מקבריהם והשיר הבולט הוא "אופל" בעמ' 37:
אֹפֶל
בְּלַיְלָה אָפֵל אֶחָד הִתְעוֹרְרוּ הַמֵּתִים
וְיָצְאוּ מִתּוֹךְ תְּהוֹמוֹת רַבָּה.
חִבְּרוּ עַצְמוֹתֵיהֶם וְלָבְשׁוּ כְּסוּת עוֹרָם.
הֵחֵלּוּ לִצְעֹד שׁוּרָה אֲרֻכָּה אֲרֻכָּה
בְּהַסְתִּירָם אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ
מֵאַדְמַת כַּדּוּר הָאָרֶץ.
חֹשֶׁךְ אָפֵל כִּסָּה הַכֹּל סָבִיב.
רַק בְּרַק עֵינֵיהֶם שֶׁל הַמֵּתִים
שִׁמֵּשׁ כְּאוֹר מִגְדַּלּוֹר
לַדַּיָּגִים שֶׁנִּלְכְּדוּ בַּיָּם
וְשָׁלַח אֶת תִּקְוָתָם
הַרְחֵק הַרְחֵק
לִתְהוֹמוֹת הַנְּשִׁיָּה.
אם כן, בעולם כזה אשר לפעמים הוא השתקפות האהבה האנושית ולפעמים הוא זעם, תסכול, צער ונקמה, מרגישה המשוררת צורך לתקן את מה שניתן. היא מרגישה שזה חלק מהכלא בו היא נמצאת, הכלא הנפשי, הצורך לשנות, כמו בשיר "שאיפות" בעמ' 9:
שְׁאִיפוֹת
אֵלּוּ שְׁאִיפוֹת מְשֻׁנּוֹת
הֵצִיפוּ פֶּתַע אֶת מֹחִי.
לַחֲרֹז כֶּתֶר מִכָּל פִּרְחֵי תֵּבֵל
לְרֹאשָׁם שֶׁל כָּל בְּנֵי הַיְקוּם,
לְזַקֵּק אֶת דָּמָם הַמֻּרְעָל
שֶׁל הָאוֹיְבִים וּלְטַהֵר כָּךְ
אֶת נִשְׁמָתָם.
לְחַלֵּק לְכָל דַּל חִיּוּךְ שֶׁל תִּקְוָה
קַרְנֵי פָּז שֶׁל עֶזְרָה.
לְעַבֵּד אֶת לִבּוֹת הָאָדָם
וְלִשְׁתֹּל בָּהֶם אֱמֶת וְאַהֲבָה,
לְסַפֵּק לְכָל יְלוּדֵי הָעוֹלָם
מָקוֹר אֶחָד מִמֶּנּוּ יוּכְלוּ לִינֹק
אֶת חֶלְבָּם,
כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּם אַחִים
זֶה לָזֶה.
אֲבָל הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבָּנִיתִי
כְּדֵי לְהַקְרִיב אֶת כָּל רְצוֹנוֹתַי
הֶעֱלָה עָשָׁן וְהַקּוֹסֵם הַגָּדוֹל
טָרַף אֶת קְלָפַי.
בשיר הזה המטרה ברורה אך הסיבה הרגשית לא נאמרת במפורש. בשירים רבים אחרים, כיאה לשירה לירית, הרגשות שוטפים את השירים בזרם עז. כך זה בעמ' 5 בשיר הפתיחה "מאסר":
"... אֲנִי מְשַׁיֶּטֶת בִּסְפִינַת חֲלוֹמוֹת
וְגַלַּי גּוֹאִים. ..."
ובעמ' 15 בשיר "גורל":
"... בִּזְהִירוּת בִּזְהִירוּת לֹא
לְהַשְׁאִיר עֲקֵבוֹת שֶׁל רְגָשׁוֹת
זִכְרוֹנוֹת אֲסוּרִים. ..."
בשיר "חופשיה" בעמ' 27 נפגוש את כלל תפיסתה לגבי המוטיב של אסירת הנשמה:
חָפְשִׁיָּה
חֻלְיוֹת לִבִּי הִתְפַּזְּרוּ
הַלַּיְלָה בְּאֵין שֶׁקֶט,
בַּחֲשֵׁכָה יָרֵאתִי מֵהַכֹּל.
מִטְפַּחַת כֵּהָה כִּסְּתָה חֲשָׁשׁוֹתַי.
הַאִם צִלִּי יָגֵן עָלַי,
הַאִם אֲאַלֵּץ לִכְרֹעַ בֶּרֶךְ
מִפְּנֵי שְׁחֹר סִיּוּטַי,
אוֹ אוּלַי אֶתְקַע צִפָּרְנַי
בְּבִגְדֵי הָאָסִיר שֶׁלִּי
אֶקְרְעֵם וַאֲנַתֵּק אֶת חֶבֶל יִסּוּרַי
וְאֶהֱיֶה סוֹף סוֹף חָפְשִׁיָּה
לָנֶצַח.
כמובן שישנן עוד הופעות של רגש או נשמה רבות, אך נסיים בשלוש השורות המקוריות היפות מהשיר "נשמה" בעמ' 33:
"... אֲבָל גַּם הַנְּשָׁמָה צְרִיכָה לִנְפֹּשׁ
מִזְּמַן לִזְמַן בְּחֶנְיוֹנֵי
הַנֶּפֶשׁ הַנִּצְחִיִּים. ..."
בשירים רבים אנו נחשפים לתפישתה הפילוסופית של הכותבת על היקום, כמו בשיר "חטא" (עמ' 31) שצוטט קודם, או בשירים "נקם", בעמ' 32, או "נשמה", בעמ' 33, שהוזכר אף הוא. השיר "סמטאות" בעמ' 30 מצייר תמונה שמזכירה במעט חזיונות של דוד פוגל בשיריו.
כפי שאנו נוהגים לפגוש אצל משוררים רבים שירה ארס-פואטית, כך אנו פוגשים גם בשיריה של רחל גלברשטט שירה כזאת, למשל בשיר "שיר", בעמ' 11, או בשיר הצנוע והמינורי היפה "חתימה" בעמ' 55:
חֲתִימָה
קְצָת בְּאִחוּר, בַּחוּץ
חֹרֶף, עָלִים נוֹשְׁרִים לָאֲדָמָה,
מָצָאתִי פֶּרַח אֶחָד שֶׁנּוֹתַר
בְּגִנָּתִי, מִתְחַבֵּא לוֹ
תַּחַת בֵּיתִי.
רָקִיעַ קוֹדֵר תּוֹבֵעַ עֶלְבּוֹנוֹ
שׁוֹלֵחַ בְּרָקִים וּרְעָמִים,
אֵיךְ זֶה שֶׁפֶּרַח אֶחָד נִשְׁאַר
כְּשֶׁהַכֹּל קְמֵלִים.
הַפֶּרַח הַקָּטָן הֵאִיר אֶת לִבִּי
חָדַר לְנִשְׁמָתִי,
עַד שֶׁעֵט נָטַלְתִּי בְּיָדִי
חָתַמְתִּי אֶת שְׁמִי עַל עַלְעַלָּיו
וְהִנֵּה נוֹלָד שִׁיר.
וכמו שאמרתי קודם, כמעט כל שיר כולל בתוכו יותר ממוטיב אחד, מגוון, השירים המתאימים ביותר להוכחה זו הם שירי האהבה, אשר נאמרים לעיתים בלשון נקבה ולעיתים בלשון זכר. חלק מהם הזכרתי כאשר התייחסתי למבנה הספר והמעטפת שלו, ראוי לצטט עוד שני שירים לפחות, השיר "געגועים" בעמ' 41 והשיר "אהבת הבלי", בעמ' 54:
גַּעְגּוּעִים
דּוֹרוֹת אֵלֵךְ אַחֲרֵי כּוֹכָבְךָ
וְכִסָּה צֵל אֶת זֹהַר
שַׁלְוָתִי.
עֲלוּבָה שֶׁלִּי, תְּנֻחֲמִי
וְהָיָה
כִּי אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר בְּכֹחַ תְּגָרֵשׁ
אֶת הַחֹשֶׁךְ לִתְהוֹמוֹת
חַכִּי לְאוֹת,
זִיו רִאשׁוֹן מְבַעְבֵּעַ טַל
יָשִׁיר סוֹד
גַּעְגּוּעַי
אֵלַיִךְ.
אַהֲבַת הֶבְלִי
רְאִיתִיךְ וְהִצַּתֶּת בִּי שַׁלְהֶבֶת
וְתִפְגְּעִי בְּעָמְקֵי חַיִּים וּמָוֶת,
וְתָנוּד שְׁנָתִי לַמֶּרְחַקִּים
לְאַרְצוֹת פְּלָאִים נִסְתָּרוֹת.
עֹמֶק יִסּוּרַי אֵיךְ אֶמְדֹּדָה
הִיא לְלִבִּי לֹא הֶאֱמִינָה,
וַאֲנִי אוֹהֵב, אוֹהֵב
וְאֵיךְ אַסְכִּים לִגְזֹר דִּינָהּ
וְאֶחְגֹּג אֶת אָשְׁרִי
בִּנְהִי חֲרִישִׁי
וַאֲטַהֵר נַפְשִׁי בְּסִבְלִי
וְעִנּוּיֵי אַהֲבָתִי, הֶבְלִי.
סקירה זו, אף שאינה כוללת את כל המוטיבים שבספר, את כל ההשוואות האפשריות ליוצרים בני תקופתה של המשוררת ואלו שבאו אחריה, פותחת צוהר להבנת שיריה.
ביטויים בודדים כמו בשיר "תשוקה" בעמ' 17 רומזים על התקופה בה נכתבו, תקופת עבודת האדמה בקיבוץ.
"... כִּי הַשֶּׁמֶשׁ תַּצִּית בִּי לֶהָבָה
וְגַם אַתָּה אֶת חֶלְקְךָ תִּתֵּן
וַאֲנִי יְחֵפָה אֹחַז בַּמַּחֲרֵשָׁה
וְאֶתְמַסֵּר לָאֲדָמָה
בְּבָשָׂר וָדָם."
יחד עם זאת, אין ספק שמדובר בשירת היחיד שהקדימה את תקופתה, שירה לירית אוניברסאלית. מדובר בשירה המעלה שאלות קיומיות ופילוסופיות, מתמודדת עם דילמות מוסריות וכל אלה במטפורות ייחודיות ואישיות, היוצרות תמונות מיתיות רחבות היקף. תחושות חדלות הקיום וציפייה לסוף הבלתי נמנע מלוות חלק גדול מן הספר. על כן חלק מהשירים הם פסימיים, אך לצידם ישנם גם שירים אופטימיים, בעיקר שירי האהבה, הגעגועים, השירים הארס-פואטיים ואחרים.
כל אלו הופכים את הקובץ הזה, היוצא לאור שלושים וחמש שנים לאחר פטירתה של המשוררת, למרתק, מעניין, מחווה ראויה המחזירה אותנו לשירה טהורה והספרות העברית זוכה לעוד עדות חשובה שיש לשמר.