גאווה לאומית בלי שום כיסוי

הלב הישראלי מתפוצץ מגאווה. הנה "עשינו את זה" ושניים מהמדענים "שלנו" זכו, עם מדען שלישי "שלהם" בפרס נובל בכימיה. אמרנו לכם שאנחנו גאונים? לה אמרנו עוד? אז הנה אנחנו אומרים זאת - בקול רם - ומי שזה מפריע לו שיאטום את האוזניים. כשאנחנו שמחים, הכל צריכים לדעת זה ובווליום מחריש אוזנים. כמאמר המשפט המופע ב"שיר השכונה" המיתולוגי של להקת התרנגולים ז"ל, אז "לא רוצים לישון. רוצים להשתגע. אנחנו נפוצץ את השכונה". כמה פתטית ועד כמה ישראלית, ההתנהגות הזו "שלנו". מכון ויצמן למדע מברך, במודעה גדולה, שפורסמה בעתון הארץ את פרופ' אריה וורשל, "בוגר המכון ומדען בעבר", עם זכייתו בפרס נובל בכימיה לשנת 2013. במודעה נוספת, המתפרסמת - בצמוד ובדבקות למודעה הקודמת - מברך אותו מכון למדע את פרופ' מיכאל לויט, "מדען המכון בעבר" עם זכייתו בפרס נובל בכימיה לשנת 2013. זהו זה. הכל סגור. רשמנו עוד שני סימני ניצחון בספר ההישגים הפרטי שלנו, זקרנו אצבע כלפי הגויים "והראנו להם ששני החבר'ה שלנו זכו, יחד עם עוד איזה גוי אחד - שאנחנו לא זוכרים, עכשיו, את שמו (כי הוא לא "משלנו") - בפרס נובל לכימיה". כמה ישראלי. כמה טיפוסית לנו וכמה צבועה ההתנהגות המוחצנת הזו, "הלוקחת, חופנת ותופסת בשתי ידיים", מלוא הגאווה ושלל ההטבות הנובעת מיחצון זכייתם של "שניים מטובי בנינו", יחד עם עוד איזה גוי שלישי, בפרס נובל לכימיה. כמה טיפוסית ההתנהגות הזו, לפיה מצד אחד מגנה שר האוצר בממשלת ישראל את מי שעזבו את הארץ בשל קשיי פרנסה, אי יכולת להתקדם בחיים, בישראל - בין מבחינה מקצועית ובין מבחינה אחרת - ומצד שני ברגע ש"היורד" מצליח בחו"ל - בגדול - פתע פתאום הוא מחובק ומאומץ אל לב. פתע פתאום הוא שב להיות "ישראלי", ממש בשר מבשרנו ותמיד יהיה מישהו שירוץ לטלוויזיה ויספר זיכרונות ילדות עליו, שנחוו - מובן מאליו וללא כל ספק - במדינת ישראל, שבה "תגשמנה כל התקוות", כמאמר ההמנון הלאומי, המתנגן לצלילי לחן בלתי מקורי, בעליל, הנכלל גם ביצירה "וולטבה" של המלחין הבוהמי, בדז'יך סמטנה. הדבר מזכיר לי את ההתנהלות של ההתעלמות המוחלטת, <, בעניינים של חלוקת מחמאות והענקת הוקרה, שהיו מעורבים בעניינים של גאווה לאומית וגם/או בעניינים של ביטחון לאומי ומסירות נפש. בתאריך 18.5.1941, יצאו לפעולת חבלה בבתי הזיקוק בטריפולי, שבלבנון, 23 לוחמי פלמ"ח, אליהם נלווה קצין בריטי, בשם פאלמר. מטרת הפעולה הייתה למנוע הספקת דלק למטוסי הוורמכט ולמנוע סיכול הפלישה המתוכננת של הצבא הגרמני ללבנון ולסוריה. 24 הלוחמים שהפליגו בליל של 18.5.1941, ממעגן חברת החשמל בחיפה, בסירה "ארי הים", לא הגיעו ליעדם ומעולם לא נודע מה עלה בגורלם. להנצחת זכרם, קיימת אנדרטה על גדות הירקון ורחוב בתל אביב-יפו הקרוי: "כ"ג יורדי הסירה". שמו של הקצין הבריטי, פאלמר, נמחק מדפי ההיסטוריה של המדינה שבדרך, "שכן הוא גוי והוא לא שייך למיתולוגיה של המדינה שבדרך".

מעבר להתנהלות הגזענית המרוממת את שמם של שני זוכי פרס נובל "הישראלים" לכימיה ומדחיקה, עד כדי מוחקת נוכחותו של חתן פרס נובל השלישי לכימיה, אך ורק בשל העובדה שאינו ישראלי, עולה שאלת "ישראליותם" של שני חתני פרס נובל אלה. אין חולק ואין ספק בכך, כי שני חתני פרס נובל אלה, למדו את לימודי הכימיה ועשו את ראשית צעדיהם הראשונים בתחום זה, במדינת ישראל. יחד עם זאת, מן הראוי שלא נשכח ולא נעלים את העובדה הבסיסית, כי חתן פרס נובל לכימיה, פרופ' אריה וורשל, עזב את הארץ, עוד בשנת 1978, כלומר לפני 35 שנה. חתן פרס נובל השני, "הישראלי", פרופ' מיכאל לויט, עזב את הארץ, עוד בשנת 1987, כלומר לפני 25 שנה.

איני מעוניין להיות בגדר של "משבית שמחות", אבל מוזר, עד כדי צורם את האוזן, לקרוא ולשמוע, כי חתני פרס נובל לכימיה, הפרופסורים וורשל ולויט, שאינם קשורים לארץ, שנות דור, הינם "ישראלים". מעבר לצביעות הטיפוסית, המגנה מי שנאלץ לעזוב את ישראל, בגלל קשיים כלכליים ואחרים ומכנה אותו בשם "יורד" ובאותו הקשר והדבק דברים, מרוממת ומשגיבה, ישראלים "שעשו זאת" בחו"ל ומתעלמת מהיותם יורדים, הרי לא ניתן לומר על שני פרופסורים אלה לכימיה, כי הם "ישראלים", או כפי שהכתיר אחד העיתונים את ההודעה על זכייתם בפרס נובל לפיה "פרופסורים ישראלים המתגוררים בארצות הברית, זכו בפרס נובל לכימיה".

מי שהקשיב, קשב רב, לראיון שנערך עם פרופ' אריה וורשל, לא יכול היה שלא לשמוע את נימת המרירות, שהתלוותה לקולו, כל אימת שנשאל הוא על הקשר "הישראלי" שיש לו עם מדינת ישראל. פרופסור זה לא העלים את העובדה, כי הוא נאלץ לעזוב את מדינת ישראל, על כורחו, לאחר שלא הוצעה לו משרה אקדמית, ההולמת את כישוריו האקדמיים. בארה"ב, לעומת זאת, נתמנה הוא כפרופסור מן המניין, באחת מהאוניברסיטאות היוקרתיות ביותר שם. משביקש המראיין לדבר עמו על התגלית "שהתגלתה זה עתה" ובזכותה זכה הוא לפרס נובל לכימיה, השיב מרואיין זה - במרירות בולטת כי התגלית הייתה ידועה עוד בהיותו בישראל. המסר היה ברור. הוא נאלץ ליטוש את מדינת ישראל, על כורחו ושלא ברצונו.

קודם שנחבק ונאמץ אל לב את הפרופסורים "שלנו", מוטב נדע כי אנחנו בועטים אותם, ברגל גסה אל חוץ. לאחר שמרבית שנותיהם הבסיסיות והכשרתם נעשתה על-ידינו ובארצנו, הרי מעניקים אנו מתנות חינם "לגויים", שאנחנו לא מזכירים את שמם, חלילה וחס, יחד עם "הישראלים" שלנו.