שמה של פרשת השבוע הוא חַיֵּי שָׂרָה והיא מספרת על מה שאירע לאחר מות שרה. מתוכן הפרשה אנחנו יכולים ללמוד די בקלות מי נחשבת ראויה להמשיך את דרכה של שרה; התורה מספרת לנו אלו תכונות אופי אמורות לאפיין אותה, את הממשיכה, ומזה נוכל כמובן להסיק גם על אודות מה שנדרש מאתנו; כלומר, אלו תכונות אופי עלינו לטפח אצל עצמנו ומאלו עלינו להיפטר, כדי להמשיך את שושלת הזהב שהתחילה באברהם ושרה. כך זה מתחיל [בראשית כ"ג]: [א] וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים--שְׁנֵי, חַיֵּי שָׂרָה. מכל זווית שנסתכל עליו, הפירוט הזה נראה חריג; ראשית, אין עוד בתורה פירוט כזה לחייה של אישה. ושנית, המילה 'שנה' חוזרת ארבע פעמים, אומנם בהטיות שונות, וזה בהחלט אומר דרשני.
טוב בכל גיל
רש"י מפרש: מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים - לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו, בת מאה כְּבַת עשרים לחטא; מה בת עשרים לא חטאה, שהרי אינה בת עונשין - אף בת מאה בלא חטא. ובת עשרים כְּבַת שבע ליופי. ולשם מה החזרה, שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה, בסוף הפסוק? מסביר רש"י שזה כדי לומר לנו ש-כּוּלָן שוין לטובה. וכאן לכאורה מתעוררת קושיה, האמנם?! ומה על כל הצרות שעברה בחיים? לא נמנה את כולן, אבל ידוע שהיא נפטרה בסמוך לאחר עקידת יצחק, פרשייה המסופרת בסוף הפרשה הקודמת, האם גם הפרשייה הזאת נכללת בטובה שעל אודותיה רומזת התורה? הרי עבור שרה היו אלה כמה ימים של חרדה קיומית ממש עד ששבו בשלום הבעל עם הבן, כשהאחרון בריא ושלם, האם גם ימים אלו נכללים בימים שכולם שווים לטובה? ומה על העימותים שהיו לה עם שפחתה? ועם בנה של השפחה? הכל טוב?
מהי ההגדרה של טוב
אכן, מסתבר שמדיוק לשונו של רש"י, אומר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' אנחנו יכולים ללמוד מהו טוב אמיתי. נקדים ונציין בפירוש את מה שנראה מובן מאליו, שלא מדובר בטוב גשמי, לא בזה עוסקת התורה בסיכום חייה של שרה. כי אכן, מבחינת החיים הגשמיים, היו ימים טובים והיו פחות טובים ואפילו קשים. התורה אינה מסתירה דבר, אינה מייפה את המציאות. ובכל זאת, למרות שאכן היו ימים פחות טובים בגשמיות, כל חייה של שרה היו טובים ברוחניות; את זה מספרת לנו התורה וזה עולה מדיוק לשונו של רש"י. "בת מאה כְּבַת עשרים לחטא" ולכאורה, הרי אצל בת עשרים עדיין לא שייך חטא, כמו שאומר רש"י בפירוש, אז איך אפשר להשוות? ועוד, הרי קראנו שעל הבשורה שתזכה ללדת הגיבה בדרך שיכולה להיחשב חטא [פרק י"ח]: [יב] וַתִּצְחַק שָׂרָה, בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר: אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן. והקב"ה שואל את אברהם: לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר, הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד--וַאֲנִי זָקַנְתִּי.
הטוב הרוחני הוא העיקר
מסתבר אם כן שבחיצוניות, אכן לא כל הימים היו שווים. גם היופי החיצוני קצת התעמעם עם השנים, הרי היא עצמה אומרת "אַחֲרֵי בְלֹתִי". אלא שלמרות כל הקשיים בגשמיות, למרות שמהלך חייה רחוק היה מהתנהל על מי מנוחות, וגם למרות הנפילות שהיו ברוחניות כאמור בפסוקים שציטטנו מהפרשה הקודמת, שרה הגיעה ליומה האחרון בעולם הזה כשהיא שלמה לגמרי ברוחניות, בדיוק כפי שמפרש רש"י. כי הצד הגשמי של החיים, לא ממש הטריד אותה; היא הייתה עסוקה בחשיפה ובהגברה של הטוב שבעולם. וגם אם היו קשיים בדרך, ואפילו אם הייתה נפילה רוחנית, היא ידעה להתאושש ולנצל את הירידה כדי לעלות למדרגה גבוהה יותר, כפי שרואים בפירוש בהקשר של לידת יצחק. וזהו אחד המסרים עבורנו: גם אם נכשלים ואפילו אם נופלים קשות ברוחניות, תמיד אפשר לתקן. ולא רק לשוב למדרגה הקודמת, אלא לעלות למעלה יותר.
המשכיות
מיד לאחר שאברהם סיים לטפל בעניינים שלאחר מות שרה, הוא נפנה לדאוג לשידוך הולם ליצחק. ברור לו שהמיועדת חייבת להתברך באותן איכויות רוחניות שהיו לשרה, כי זו הדרך היחידה להמשיך את חיי שרה גם בגשמיות, שהכלה תתנהל בטבעיות גמורה בנתיב שהתוותה שרה. אברהם יודע שכלה כזאת אפשר למצוא רק אצל קרובי משפחתו שנותרו בארץ מולדתו; הוא חושש כנראה שלא יספיק להשלים את השידוך בטרם ימות גם הוא, לכן הוא פונה אל עבדו הנאמן [פרק כ"ד]: [ג] וְאַשְׁבִּיעֲךָ, בַּה' אֱלֹקֵי הַשָּׁמַיִם, וֵאלֹקֵי הָאָרֶץ: אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה, לִבְנִי, מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי, אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ. [ד] כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי, תֵּלֵךְ; וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, לִבְנִי לְיִצְחָק. והתנאי הוא שיצחק לא ישוב לארץ מולדתו של אברהם. העבד חושש שלא יצליח לקיים שליחות זו ואברהם אומר לו כי במקרה כזה: וְנִקִּיתָ, מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת.
המאפיינים של ממלאת המקום
המדרש מספר ומובא ברש"י, שאליעזר עבד אברהם קיווה כי בשכר נאמנותו המוחלטת לרבו והעובדה שאימץ בשלמות את דרכו, הוא יזכה לשדך את בתו ליצחק. התגובה של אברהם לרעיון הייתה שלילה מוחלטת; כי, עם כל הכבוד לנאמנות ולאימוץ הדרך לממשיכת דרכה של שרה - כמו גם לממשיך דרכו של אברהם כמובן - חייבות להיות איכויות רוחניות שאינן מסתפקות באימוץ דרכו של זולת כלשהו, אפילו אם הוא אברהם אבינו, אלא מפנימות את הרעיון הניצב בבסיס הדרך המסוימת ומשם ואילך חותרות להעצים את הרעיון, גם ובעיקר אם זה אומר הליכה בדרך שונה, בנתיב שמתאים יותר לאותה אישיות. רואים את זה ברור לגמרי במה שהתורה מספרת (בפרשה הבאה) על חייו של יצחק אבל כבר השבוע העיקרון הזה משתקף בשלמותו בהתנהלותה של רבקה.
להגדיל ראש
אגב, אליעזר הבין היטב את מניעיו של אברהם לשלילת השידוך שלו ייחל; הוא הבין שאכן בתו, שמן הסתם הייתה צדקת כמוהו, אינה מתאימה ליצחק. לומדים זאת מן התפילה שנשא כאשר התקרב ליעדו, אל אֲרַם נַהֲרַיִם--אֶל-עִיר נָחוֹר: [יב] וַיֹּאמַר—ה' אֱלֹקֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, הַקְרֵה-נָא לְפָנַי הַיּוֹם; וַעֲשֵׂה-חֶסֶד, עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם. [יד] וְהָיָה הַנַּעֲרָ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה--אֹתָהּ הֹכַחְתָּ, לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע, כִּי-עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם-אֲדֹנִי. זו לכאורה דרישה קצת מוגזמת, שהוא יבקש מים לשתות והיא תציע גם לגמלים, אבל זה בדיוק מה שנדרש מממשיכת דרכה של שרה, כשהיא עושה מעשה טוב - לעשות אותו בשלמות, לא להסתפק במועט. אם הוא צמא, מן הסתם גם בהמותיו צמאות וגם עליהן צריך לחשוב. בשפה של היום זה נקרא 'להגדיל ראש'.
לא להסתפק במועט
ורבקה אכן עמדה בציפיות; ברגע שהעבד רואה אותה מתקרבת אל המעיין לשאוב מים, הוא ממהר: [יז] וַיָּרָץ הָעֶבֶד, לִקְרָאתָהּ; וַיֹּאמֶר, הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט-מַיִם מִכַּדֵּךְ. [יח] וַתֹּאמֶר, שְׁתֵה אֲדֹנִי; וַתְּמַהֵר, וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל-יָדָהּ--וַתַּשְׁקֵהוּ. [יט] וַתְּכַל, לְהַשְׁקֹתוֹ; וַתֹּאמֶר, גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב, עַד אִם-כִּלּוּ, לִשְׁתֹּת. [כ] וַתְּמַהֵר, וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל-הַשֹּׁקֶת, וַתָּרָץ עוֹד אֶל-הַבְּאֵר, לִשְׁאֹב; וַתִּשְׁאַב, לְכָל-גְּמַלָּיו. את החלק השני היא עשתה מטוּב לב צרוף; איש לא ביקש ממנה להשקות את הגמלים, והעובדה שעשתה זאת מיוזמתה מלמדת אומנם על טוב ליבה אבל גם על כך שהיא ראויה למלא את החלל אשר הותירה אחריה שרה. נותר לו עוד פרט קטן לברר; אברהם ציווה אותו לקחת ליצחק אישה ממשפחתו, ולכן הוא שואל: [כג] וַיֹּאמֶר בַּת-מִי אַתְּ, הַגִּידִי נָא לִי; הֲיֵשׁ בֵּית-אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ, לָלִין. וכשהוא שומע שהיא נכדה לאחיו של אברהם, הוא משתחווה ומודה לה'.
ענן קשור על האוהל
ואכן, השידוך הזה עולה יפה; למעשה, יצחק ורבקה הם הזוג היהודי הראשון והם מהווים בעם ישראל מופת לזוגיות נכונה, מאז ועד בכלל. וכבר בהתחלה רואים את זה: [סז] וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ; וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ. הניסוח פה קצת קשה, האמנם יצחק עבר לגור באוהל של שרה אמו? ואם כן, מה זה נוגע לנו? רש"י מסביר: וַיְבִאֶהָ הָאֹהֱלָה ונעשית דוגמת שרה אמו, כלומר והרי היא שרה אמו; שכל זמן ששרה קיימת, היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה - פסקו, וכשבאה רבקה - חזרו. מעניין מה מיוחד בשלושה מאפיינים אלו, "נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל" שנבחרו להמחיש את היות רבקה ממלאת מקומה המושלמת של שרה. וגם מהו המסר עבורנו, קרוב לארבעת אלפים שנה אחרי.
שלמות בכל המימדים
ליהודים יש הרבה מצוות, ובשבוע שעבר הזכרנו את מאמר חז"ל על אודות המצוות שקיים אברהם. אבל ככל שמדובר במצוות עשה, רוב מוחלט של המצוות מוטל על הגברים כשהנשים פטורות מהן. מי שרוצָה לעשות מצווה שאינה חייבת בה - תבורך (ובלבד שלא תעשה זאת בהפגנתיות, וד"ל). אבל יש שלוש מצוות עשה שמוטלות על הנשים דווקא, והן אלו שהוזכרו בפירוש רש"י. נרות שבת קודש, הפרשת חלה וטהרת המשפחה. האישה מדליקה נרות בערב שבת, וכאשר השבת שלמה, כל השבוע מואר, נר (רוחני) דלוק מערב שבת לערב שבת. מצוות הפרשת חלה היא יומיומית, בכל פעם שעושה בצק. טהרת המשפחה זו מצווה המתקיימת אחת לחודש. ושלוש מצוות אלו מעניקות לבית היהודי (שהאישה היא עיקרו, עקרת הבית) את הקדושה בשלושת המימדים, פנימי (מזון), חיצוני קרוב (אור) וחיצוני רחוק (ענן). והענן הזה שייך לענני הכבוד המגנים על עם ישראל.