זעקות שבר אינן מספקות פתרון לשום בעיה, גם כאשר נדמה שקיימת סיבה מוצדקת לזעקות השבר ואפילו כאשר ביסוד הדימויים יש יותר מגרעין של אמת.
דה מרקר עוסק באינטנסיביות רבה בזעקות שבר חוזרות ונשנות על מר גורלו של מעמד הביניים בישראל, מאז ההפגנות הגדולות של קיץ 2011. למען הדיוק ההיסטורי צריך לומר שעסק בהן עוד קודם להפגנות אלה, אבל הגביר את מסע התיאורים האפוקליפטיים לאחריהן. במאמר של אשר שכטר מיום 1.11.13, "אחרי מעמד הפועלים, הטכנולוגיה מחסלת את מעמד הביניים", הוא מגדיל לעשות.
כותרת המאמר מצביעה על השיטה: מעמד הפועלים "חוסל", מעמד הביניים בדרך ל"התחסל", ובמרומז, כולנו מועדים לחיסול במוקדם או במאוחר בזכות הטכנולוגיה ואשפיה - לא דובים ולא יער. הטכנולוגיה הטיבה עם האנושות בדרכים רבות ומשמעותיות ובאש וראשונה בכך שפתחה בפנינו דלתות אינספור לידע ולהבנת המציאות. נכון, היא לא פתרה את כל הבעיות אבל באותה נשימה של אמת צרופה צריך גם להודות שטרם מיצינו את כל יכולותיה.
הטכנולוגיה מבטאת שינוי במציאות החברתית כלכלית של האנושות בפרוס המאה ה-21, בכך אין ספק. הטכנולוגיה אינה עומדת במקום, "באשמת" כולנו היא ממשיכה להתפתח והתפתחות נוספת סביר שתביא בעקבותיה שיוניים נוספים. אלא שאת השינויים הטכנולוגיים מחוללים כולנו - אלה שמתכננים, אלה שמיצרים, אלה שמשווקים ומוכרים ומעל לכל - אלה שקונים כל גדג'ט וכל שטות "חדשנית" שמופיעה על מדפי החנויות או באתרי המכירות שבאינטרנט כמוכי אמוק, כמסוממים וכחסרי חוליות אלמנטריות של שכל ישר. "הלקוח הוא המלך" כלל ברזל זה יודע כל מי שעוסק בשיווק והפצת מוצרים ושירותים - היי-טק ולואו טק כאחד. אם זה הכיוון שאנו מנחים בו את היזמים הטכנולוגיים ואת משווקי פרי-שיגיונות רוחם, הרי לשם הם הולכים; כך היה וכך יהיה.
אין ספק שזהו הכיוון אליו הולך העולם. אלא שכמו במרבית הדיונים ה"עתידניים פניקיסטיים", הדיון חלקי עוסק בעיקר בממצאים עכשוויים ושוכח לדון בגורמים המחוללים את העכשיו, בדימיון המפתיע בינם לבין אלה שחוללו את האתמול ובינם לבין אלה שכלל שניתן להעריך יחוללו את המחר.
שינויים עצומים התהליך מתפתח בגלים, כאשר אורך כל גל חדש מתקצר בהשוואה לקודמו והמשרעת התזזיתית שלו גדולה יותר; מעין טיפולים בהלם שעוצמתם וקצבם גוברים. כך היה במהפכה התעשייתית, וא"כ במהפכה הטכנולוגית, כיום מחוללת אותה מהפכת המידע ומחר תחולל אותה מהפכת הרובוטיקה ובעקבותיה כבר צועדת מהפכת ההנדסה הגנטית והננו טכנולוגיה. אם בעבר יכולנו לראות את שיאה של מהפכה אחת ותחילת דעיכתה בטרם ראינו את שיא המהפכה שאחריה, כיום המורוץ קצר יותר ומהיר יותר, וגלי השיא מעורבבים אלה באלה. דיון מוגבל מסוג זה, שוכח שהאתמול, ההווה והעתיד אינם יציר כפיו של אירוע אלא של אוסף תהליכים גדול שלכל אחד קבוע זמן משלו, ואנו נתונים כל הזמן להשפעה מצרפית שלהם, וכי אנחנו בהתנהגותנו בהבנתנו וברצוננו להשפיע במידה שהוא קיים, מהווים את הגורם המכריע בתרף הזה. הדינמיקה המרובה הזו, מקשה לפעמים לזהות מה עיקר ומה תפל ברגע נתון. מהו הגורם הדומיננטי ומהם גורמים-מסייעים. מה כאן בכדי להשאר לאורך זמן ומהו בר-חלוף או רגעי.
אולם, ה"מהפכה הטכנולוגית המוכללת" (מט"מ) - מושג כולל לאפקט המצטבר של גלי השינויים הרודפים זה את זה - היא לא רק מהפכה של פיתוח, ייצור וצריכה של מוצרים ושירותים, היא גם מהפכה חברתית ותרבותית וגם מהפכה כלכלית ופוליטית. בתוך המדינות ובין המדינות מתחוללים ליד ובשילוב עם מט"מ שינויים עצומים באופן בו חיים בני-אדם, בו הם מתקשרים זה עם זה, בו הם מתפרנסים בו הם מגדלים ומחנכים את הדורות הבאים ומכשירים אותם לעולם המשתנה במהירות. אלא שספק אם רוב בני-האדם ערים למלוא המשמעויות של השינויים להם הם נחשפים במודע ובלא מודע, וספק אם רוב זה מסוגל להתמודד בכוחות עצמו, על בסיס ידיעותיו וכישוריו, עם ריבוי התהליכים העוברים עליו ומסביבו ועם השפעות הגומלין שלהם אלה על אלה. לכל שינוי השפעה משלו, ובכל רגע נתון נמצא כל יחיד תחת השפה מצרפית של מרכז כובד אחר של מכלול ההשפעות.
בעבר היה מקובל לחשוב שתפקיד החברה והמדינה כנציגתה המאורגנת של החברה, הוא להכין את הילד והמתבגר לחיים ולהשתלבות בצרכי החברה ובכללי התנהלותה. משהוכשר המתבגר, הרי הוא עומד ברשות עצמו והוא כשיר לנהל את ההתמודדות בכוחות עצמו. אינני משוכנע שאלה הם פני הדברים כיום; הולך ומתקרב במהירות רגע שבו תפקיד המדינה יהיה לסייע לאזרחים להשתלב באופן קונסטרוקטיבי בזרם החיים גם בהיותם בוגרים. קצב השינויים קצב חילוף הידע, מגבלות היכולת האינטלקטואלית הממוצעת ומגוון התפקידים המוטלים על אזרח בוגר בנסיבות אלה, אינם מותירים סיכוי רב לחלקה העיקרי של החברה להתמודד עם המציאות ללא סיוע של המדינה, ללא שיפור ביכולות הפיסיות והאינטלקטואליות וללא סינכרוניזציה של שני אלה עם זרם השינויים.
רוב המדינות בעולם נחשפות לדילמה זו בעיבורה של המאה ה-21, כתוצאה ממהפכת התקשוב, ותהליכי הגלובליזציה שהיא הביטוי הבינלאומי המרכזי למנגנוני הפצת השפעת מט"מ בין מדינות. חשיפה זו אינה אחידה בכולן, משום שנקודתה המוצא שלהן שונה רמת ההתאמה של האוכלוסיה למציאות החדשה שונה, הפילוח הדמוגרפי שונה, היכולות הכלכלית שונה והבסיס התרבותי שונה. המנהיגות הפוליטית שמקבלת במדינה את ההחלטות על סדרי עדיפויות בהקצאת המשאבים הלאומיים, אינה מודעת די הצורך לבעיה, ונחשפת אליה רק כאשר התוצאות השליליות של פיגור בהערכות טופח על פניה.
פערים ברמת החיים העובדה שמקצוע התכנות, למשל, הוא מקצוע "עתידי" ידועה כבר כשנות דור. אעפ"כ לא נערכה אף מדינה מפותחת לקראת עובדה זו כראוי. על מחיר השגיאות מפצות (זמנית) המדינות המפותחות והעשירות על-ידי הוצאת עבודות בקבלנות-משנה למדינות "זולות", או בשכירת עובדים "זולים" והעתקם למדינה שביכולתה לקנות, לפחות באופן זמני, את כישוריהם. ברמה התוך מדינתית מתקיים תהליך דומה בין תעשיות מפותחות ועשירות לבין תעשיות "מפגרות" השייכות לדור טכנולוגי קודם ולמגזר משקי חלש הרבה יותר. ברור שמהלך זה כאשר הוא מתרחש ברמת המדינה פוגע במדינה שמתיבשת מכשרונותיה, ובמקום שתוכל ליטול חלק ב"מרוץ לקידמה", היא מפגרת אחריה יותר ויותר. ברמה התוך מדינתית מנציחים תהליכים אלה ריבודים חברתיים "היסטוריים" אבל מגדילים את פערי רמת החיים ביניהם. תהליכים בעלי אופי דומה קיימים גם בענפי-משנה המשרתים את ענפי ההי-טק, בדיוק מאותן סיבות.
קל לראות תהליכים אלה בהתממשותם במדינות כסין והודו המפגרת אחריה בעשור שנים. תהליכים דומים התרחשו ביפן לפני כעשרים שנה, ופקדו א"כ גם מדינות כקוריאה הדרומית, טאיוואן ומדינות אחרות במזרח הרחוק.
לצד המערכות הטכנולוגיות מתקיימות המערכות הכלכליות אולם בעוד תפקידן של המערכות הטכנולוגיות הוא לגלות ידע ולאפשר שימוש מושכל בו בין היתר ע"י הפיכתו למוצרים וכלי-עזר לשיפור, ייעול והוזלה של תהליכים, מתנהלות המערכות הכלכליות בספירה אחרת. העיקרון המנחה את המערכות הטכנולוגיות הוא שימוש בידע, ביכולות אינטלקטואליות של אנשים לתפלל ידע זה לשימושים שונים, ביצירתיות, ביזמות וביכולות לנהל ולהנהיג מאמצים משולבים ומולטי-דיסציפלינריים לפתרון בעיות יישומיות. בתמורה מקבלים אנשים אלה כוח קניה או כסף, שהוא פונקציה של התפוקה הריאלית שהם מחוללים, לפי מפתח המרה מוגדר טוב יותר או טוב פחות. כלומר, הכוח המניע את המערכת הטכנולוגית הוא התמורה בכוח קניה. המערכת הפיננסית לעומת זאת עוסקת בסמלי כוח הקניה עצמו - בכסף. העיקרון המנחה את המערכת הפיננסית, הוא למקסם את כוח הקניה שבו היא מחזיקה, כלומר להגדיל את ערך הכסף או את כמות הכסף (מבלי לפגוע בערכו) או שניהם.
כסף שלא ניתן לקנות בו מוצרים או שירותים הוא חסר ערך לחלוטין. מוצרים שניתן להחליפם במוצרים אחרים, הם עדיין בעלי ערך. הכלכלה המודרנית, כידוע, באה לשפר, ליעל ולפשט את התהליכים המתווכים בין יצרני מוצרים ונותני שירותים לבין צרכניהם. כלומר היא באה לשרת את כלל האנשים. אין כלכלה של עשירים וכלכלה של עניים, ובדמוקרטיות גם לא תהיה כלכלה כזו לאורך זמן. אבל יש כאילוץ או כעיוות חמור של ניהול הכלכלה, נוצרת מציאות שבה יש בכלכלה נתונה עשירים ולצידם עניים. ולא אכנס כאן להסבר מפורט יותר של המנגנונים והסיבות להיווצרות עיוותים אלה. מדינות שנוצרים בהן עיוותים כלכליים בין רובדי האוכלוסיה, שנבחרי הציבור אינם מטפלים בהם במגמה לצמצם פערים אלה - תתפרקנה במוקדם או במאוחר. התמוטטות יכולה להתחולל בגלל משבר כלכלי נוסח משבר הפריים בארה"ב ("התפרעות" של גורמים במערכת הכלכלית בנסיונם למקסם רווחים, ללא ריסון אפקטיבי מצד הרגולטורים), מהפכים שלטוניים נוסח מצרים, ניכור גובר והולך בין קבוצות אוכלוסיה המבקשות להיטיב את מצבן ע"י הינתקות מקבוצות אחרות המהוות לדידן נטל בלתי-נסבל.
מיקור חוץ אם נחזור לדוגמה הקודמת של הדרישות למתכנתים כצורך חיוני של ההתפתחות הטכנולוגית, לדרישות אלה בדרך כלל אופי של ספירלה מתבדרת. כלומר, היקף הדרישה למתכנתים אינה קטנה, הגם שהיא עשויה לשנות דגשים. פרוש הדבר הוא שמחסור במתכנתים בשלב מהפכת הידע, יחמיר את המחסור כאשר תתחיל לצבור תנופה מהפיכת הרובוטיקה. ומחסור שלא כוסה בימי מהפכת הידע, יהיה קשה עוד יותר לכסותו בימי מהפכת הרובוטיקה. ככל שהמשק נעשה עתיר טכנולוגיה, הוא גם עתיר דרישות לתחזוקת הטכנולוגיה, לביצוע שינויים ולהרחבת מוטת היישומים. הצורך שסופק תחילה בין היתר על-ידי מיקור חוץ, לא יוכל להיות מסופק עוד באותו אופן, מפני שגם על מקורות מיקור החוץ מתנהלת תחרות והם הולכים ואוזלים (או מתיקרים, כאשר הם במחסור...). מותר להניח על-פי ניסיון העבר, שכאשר תופעת מחסור תורגש במדינה מסויימת יותר ויותר, בין אם היא דמוקרטית ובין אם לאו, ממשלתה תפעל להגביל את יכולתם של גורמי-חוץ ל"גזול" ממנה משאבים חיוניים.
הצרכים הללו יולידו מהפכות-משנה שתכווננה ליצירת תשובות לבעיות המחסור ע"י התאמת יותר ויותר אנשים בעלי כישורי-בסיס טבעיים נמוכים יותר להשתלב במערכות עתירות טכנולוגיות גבוהות יותר. תהליכי "הסתגלות" אלה יהיו ממושכים יותר, יקרים יותר ולעובדים שיסופקו על ידם יהיה ככל הנראה "מחזור חיים אפקטיבי" קצר יותר.
לא סביר להניח שמי שהתרגל לרמת חיים גבוהה, ירצה ויוכל לחזור ולהסתגל לרמת חיים הרבה יותר נמוכה, הדבר מנוגד לטבע האדם. לכן, כאשר השכבה ההולכת וגדלה של מבוגרים שאינם פעילים עוד בשוק העבודה, או שהם פעילים בו רק באופן זמני וחלקי, תגדל עם עליית תוחלת החיים ותהווה אחוז משמעותי באוכלוסיה, היא תהיה גם נותנת הטון הפוליטי והכלכלי במדינה. לשם הערכה אציין רק שב-"פירמידת גילים" טיפוסית של ישראל בשנת 2000, מהווה אוכלוסיית הצעירים בין הגילים 15 ל-44 (טווח זמן של 29 שנים) 43.8% מכלל האוכלוסיה בעוד האוכלוסיה המבוגרת בגילים 65+ (טווח זמן דומה) מהווה 10.3%. (על-פי הערכות (למ"ס, טבלה 4E מ-2004, באינטרנט). לפי קצב הריבוי החזוי לשנת 2025, תהיה שכבת הגיל הצעיר הנ"ל 41.7% מכלל האוכלוסיה ושכבת הגיל המבוגר 12.7% בה, כאשר אוכלוסיית ישראל תעמוד על כ-10 מיליון נפש . מי שבונה מודל העולם שלו על המצב הקיים צפוי לסדרה של הפתעות שליליות. הפתעות אלה לא תנבענה מהטכנולוגיה, אלא מקוצר הראות שלנו.
בצד התקדמות התהליכים הקשורים בהתקדמות הטכנולוגיה, יתפתחו גם תהליכים פוליטיים וכלכליים הנגזרים משינויים בתהליכים דמוגרפיים, כלכליים וחברתיים שחלקם תוצאה של השינויים הטכנולוגיים וחלקם תוצאה של מהפכת הידע והשפעתה על כל תחומי החיים לרבות השקפות ואידיאולוגיות על טבע העולם ותכלית הקיום האנושי. אין סיכוי מעשי שהיחיד הממוצע בכל רובדי החברה, חרף אמונתו "הבלתי-מסוייגת" בעליונותו ויכולותיו הבלתי מוגבלות, יוכל להתמודד עם כל אלה בכוחות עצמו. את ההשפעות השליליות של ההפתעות שמכינות לנו הטכנולוגיה מצד אחד, ותהליכים חברתיים וכלכליים משלימים לה מהצד האחר, תצטרך לווסת המדינה. אינני רואה סיכוי ש"העולם" יעשה זאת, לא במסגרת אופוריית הגלובליזציה ולא במסגרת החוק הבינלאומי, אמנות בינלאומיות או כלים ארגוניים אחרים, שכמעט כולם הם כלי-שרת בידי אותן מדינות שיוזמות אותם ומגבות אותם לתועלתן.
חוק כלים שלובים רק למדינה סמכות מלאה לנהל ולהשפיע על מכלול תנאי החיים של אזרחיה וסמכות כזו היא תנאי הכרחי לפעולה אפקטיבית. הוויסות המדינתי יתבסס על חלוקה שונה של העושר הלאומי, יצירת מערכות תמיכה כגון פנסיה, חינוך ובריאות המתאימות למציאות חברתית-דמוגרפית הקיימת במדינה, תוך התאמה לשינויים החלים בה. השונות העצומה בין מדינות העולם, אינה מאפשרת קיומו של "חוק כלים שלובים" בהתנהלות גלובלית. אין זה מקרה שקיים כיום ארגון דוגמת ה-
OECD, וחברות בו רק 34 מדינות מכלל 197 המדינות החברות באו"מ, וב-OECD עצמו גדולה מאוד השונות הכלכלית בין המדינות הנמנות עליו. מאחר שנתוני הסף אינם זהים, גם תמהיל השינויים לא יוכל להיות זהה, וכל מדינה תצטרך להתאים לעצמה תמהיל ייעודי לצרכיה. אילו היה עלי להעריך לאן הולך העולם מבחינת התאמת ההתנהלות המדינתית למכלול השינויים הצפוי, תחילה העולם המפותח (כלכלית) ואחר-כך ובשלבים העולם המתפתח, הייתי מדגיש שלושה מרכיבים בתהליך:
א. מקסימיזציה של צמיחה ראלית - מוצרים ושירותים הבאים לשרת את בני האדם. לשם כך המסגרת המיטבית היא הגישה הקפיטליסטית, כשהיא מבוקרת ומאוזנת ע"י המדינה. לא ניתן לנהל תהליכים ע"י כוחות הטבע או השוק, אלא אם אנחנו מבקשים להגיע ל"ארץ לא נודעת, בזמן לא ידוע ובתנאים בלתי צפויים"...
ב. שינוי קונספטואלי בסיסי של מטרות הפעילות הכלכלית-משקית ממיקסום הרווח של משקיעים בשוק חופשי תאורטי (משום שאין בנמצא שוק חופשי אמיתי), למקסום התועלת לכלל אזרחי המדינה. המשמעות של מיקסום התועלת היא חלוקה רציונלית של תוספת העושר הבאה מהצמיחה המשקית הכוללת בכל רבדי החברה במטרה לגרום לשינוי חיובי רציף וסימולטני בשלושת מדדי הבוחן המקובלים: שכר ממוצע, שכר חציוני ושכר שכיח. לכל מדד יהיו כללים הקובעים כיצד הוא מוגדר ונמדד מהו היעד התקופתי שלו כפונקציה של הצמיחה הלאומית. משמעות דברים אלה היא שיהיה חייב להתקיים קשר חד-משמעי וחד-ערכי בין השכר (שכר=תמורה בעד עבודה) הנמוך ביותר במשק לשכר הגבוה ביותר במשק ובין שני אלה לחלוקת השכר בין רובדי האוכלוסיה העובדת. הכנסה ריאלית של אוכלוסיה לא עובדת דורשת דיון נפרד בכללי משחק אחרים. ברור שעליה להיות ככל האפשר פחות אטרקטיבית ופחות "מפתה" למקבליה להמשיך ולהמצא מחוץ למעל הפעילות המשקית הקונסטרוקטיבית.
שינוי קונספטואלי זה יחייב אמנה חברתית -כלכלית חדשה הקושרת בין יזמות ונטילת סיכונים לבין תמורה בכוח קניה (כסף או שווה-ערך כספי) וביטוח בפני סיכוני-יתר. חלק מהאמנה יקבע באילו תחומים תגבה המדינה יוזמה פרטית עתירת סיכונים שיש למדינה עניין בה, וכיצד יבוקרו הדברים בביקורת ציבורית המבטיחה איזון ראוי בין האינטרס הפרטי לאינטרס הציבורי.
משק עתידי ג. שינויים והתאמות בהכנת כל האוכלוסיה (הכשירה) להשתתפות בפעילות המשקית בשנות השיא של יכולותיה. להשתתפות תוצמד מערכת תמורה (פנסיה, הבטחת הכנסה וכו') לעת פרישה, שתהיה תלויה ברמת ההשתתפות בכוח העבודה ובשכר בתקופה זו , ותכוון להבטיח שמירה על רמת חיים נאותה (שמירת כוח הקניה הראלי של ההכנסה בעת הפרישה) במהלך תקופת הגימלאות, העתידה להיות יותר ויותר ממושכת. הסדרים אלה יהיו מנותקים קונספטואלית מהסדרים קיימים, יהיו אחידים לכלל אוכלוסיית האזרחים, ויהיו מבוטחים על-ידי המדינה (הפנסיה התקציבית הקיימת תבוטל. חלקה יהפוך לקרן ביטוח לאומית וחלקה יוחזר לתקציב הרווחה). המעבר מהמצב הקיים למצב החדש יהיה הדרגתי, וישקף איזון בין יכולות המשק הלאומי לבין צורך ברור להגיע ליעד החדש בהקדם.
כל שלושה המרכיבים מצביעים על צורך לבסס את המשק העתידי על ריבוי של חברות יזמיות קטנות ממוקדות נישת-פעילות צרה יחסית, במיוחד בתחומי השירותים החברתיים והציבוריים. מכאן גם נובעת החשיבות העצומה שיש ליחס לביצוע נכון של השלב השלישי דלעיל.
המציאות החברתית-כלכלית שלקראתה אנו צועדים היא דינמית, יזמית, סתגלנית, מגוונת מאוד, בלתי צפויה ומשתנה תדיר. היא מבוססת על שילוב מאוזן ומבוקר של שוק חופשי, משק דל-ביורוקרטיה הממקסם תפוקות (יעיל), צדק חלוקתי ושילוב של תכנון לאומי ותכנון אישי רב-שנתי. התחכום הטכנולוגי אינו נשאר במגזר הטכנולוגי הטהור. הוא גולש לכל תחומי החיים ומאלץ כל פרט ללמוד, להתעדכן ולהסתגל לשינויים כל חייו. מאחר שיכולותיו תהיינה מוגבלות תמיד, אחד מתפקידי המדינה הוא לשמור על האינטרסים שלו ולהקל עליו להסתגל לשינויים. יתרונן של מערכות רב-אנושיות שהן אינן כפופות לחוקים ביולוגיים אלא במידה שמנהליהן מוגבלים והממונים עליהם מניחים להם לבטא באופן מזיק את מוגבלויותיהם. הכשרת היחיד לחיים בעלי אופי ומרקם כאמור לעיל, בשילוב עם הסיוע שיקבל מהמערכות הציבוריות - בעיקר ממשלה ורשויות מקומיות - יאפשר לו למקסם את התמורה שסביבה הוא בונה את התשובות הפרטניות שלו לעולם ה"נוזלי" בו הוא מתקיים.
אין ספק שעולם כזה, מערכות כאלה, והתנהלות מן הסוג המתואר לעיל, הם ביטוי אולטימטיבי להתנהלות שמרכיב האחריות הדדית ולא האינדיבידואליזם האגואיסטי הוא אבן בניין יסודית בו. ברמה האולטימטיבית והאוטופית, כמובן, מציאות המתוארת לעיל כאופטימיזציה בין שינויים בלתי-נמנעים להסתגלות קונסטרוקטיבית היא "כמעט" קומוניזם קפיטליסטי, או קפיטליזם קומוניסטי. אולם בעוד שהקומוניזם ניסח את הדברים בפשטנות יתר - לתת לפי היכולת ולקבל לפי הצרכים - כאן הניסוח מעט שונה - לתת לפי היכולת ולקבל לפי ערך הנתינה, אך לא פחות מ... .
הטכנולוגיה העמידה בפני בני-האדם, והיא חוזרת ועושה זאת חדשות לבקרים, את יכולת הבחירה כיצד להשתמש בה. היא אינדיפרנטית להחלטות וצייתנית מאין-כמוה, אבל גם בלתי-סלחנית לשגיאות ובורות. הכדור בידי בני-האדם ועליהם לדאוג להיות ראויים לשחק בו.
חלק עיקרי מהרעות החולות שאנו מייחסים לטכנולוגיה, אינו שייך כלל לטכנולוגיה אלא לבחירות מוסריות שעושים אנשים. מוטב שלא נעשה לעצמנו חיים קלים ונשליך את כשלינו עליה.
פערים בלתי סבירים ברמת החיים בין אנשים בכלל ובין יהודים במדינה היהודית בפרט, הם תולדה של כשלים מוסריים, רדיפת בצע וניצול מאותו סוג שאפיין את חייהם של וסלים בעידן הפאודלי, ואת העבדים השחורים באמריקה בתקופת העבדות. המדינה יכולה וצריכה למנוע זאת. הציבור יכול וצריך לדרוש זאת ממנה וממנהיגיו הפועלים בשמו ומטעמו. זו לא שאלה של קפיטליזם או סוציאליזם כאידאות פילוסופיות או אקדמיות, זו שאלה של מוסר אנושי-יהודי בסיסי.