מאז תחילת מלחמת האזרחים בסוריה, נוקטת מדינת ישראל מדיניות של אי הזדהות ואי התערבות בנעשה בשכנתנו הצפונית. יוצאים מן הכלל הם הטיפול במספר קטן יחסית של פצועים וחולים במסגרת סיוע ההומניטרי מצומצם. כמו-כן, לפי מקורות זרים, תקף חיל האוויר, על-פי המדיניות המוצהרת של הממשלה, משלוחי טילים שנועדו לעבור לידי החיזבאללה בלבנון.
מהטבח של אזרחים, כולל נשים וילדים, על-ידי צבא סוריה, הרס בתים, שכונות ועיירות המתרחשים בערי וכפרי סוריה, גם בקרבת גבולנו, מתעלמת מדינת ישראל. מהעם היהודי שידע סבל ורדיפות בכל ימות ההיסטוריה, כשהעולם מתעלם, לא נשמעה עד היום שום מחאה והזדהות עם הסובלים והנרדפים בסוריה. בהמשך המאמר אטען, שהגיע הזמן לשנות את המדיניות הנ"ל גם מסיבות הומניטריות, אולם גם ובעיקר מתוך אינטרס ישראלי אגואיסטי.
על-פי מזרחנים, יודעי סוריה, בטווח הארוך אין סיכוי שהמיעוט העלאווי ותומכיו בראשות בשאר אל אסד, יוכל לחזור לשלוט כבעבר במדינה כשהרב הסוני תומך במורדים. נכון שבין המורדים מצויות גם קבוצות ג'יאדיסטיות ואנשי אל-קאעידה אשר בינם לבין אהבת ישראל המרחק גדול, אולם כשעושים בגדול את חשבון הרווח והפסד, מסקנתי היא שלמדינת ישראל נוצרה אולי הזדמנות בלתי חוזרת ליצירת יחסי שכנות טובים עם העם הסורי. הזדמנות הרבה יותר טובה מזאת שצידדו בה רבים וטובים, שלחצו למו"מ עם ויתורים ברמת הגולן.
הרחבת הסיוע ההומניטרי לעם הסורי בתחום הרפואה, המזון ועוד, כראש גשר שיעודד גם מדינות נוספות להצטרף, יזכה בטווח הארוך, גם מבלי שיגידו זאת ספציפית, להערכה של העם הסורי הנמצא כיום במצוקה נוראית ויידע ויזכור את מי שעזר לו בשעה קשה. גם אם זה לא יקרה, ההשקעה בנושא הזה לא תחזק את אויבינו ולא תשיג תוצאות שליליות, כפי שאנחנו, אולי, חוששים.
יותר מזה, דגם הסיוע לשכנינו בצפון, יהווה דוגמה עבור הפלשתינים ומדינות נוספות באזור, שאולי יבינו שיש להם כאן מדינה שונה מהתדמית שיצרו לה במשך עשרות שנים. מדינה שגם יכולה וגם מוכנה לעזור להם בעת צרה.