כותרת ספרו של זאב וילנאי 'ואהבת לארצך כמוך', מתארת בדיוק רב את תחושתם של שלומי אמוני ישראל, המתיישבים החלוצים האמיצים של יהודה ושומרון, הגליל והגולן, הנגב והפריפריה. כל אלה, והעם היהודי כולו, שואבים את גבורתם ממעיין האהבה הנצחי של עם ישראל לארץ ישראל.
הספר הנפלא 'ואהבת לארצך כמוך' נושא חותם אישי יותר. הוא נכתב בחורף תשל"ג, בעת שהותו של זאב וילנאי ורעייתו בפילדלפיה, בארצות הברית. הזוג שהה אז במרכז העיר, והמולתה וריחותיה הרעים העיבו על נפשם. אחרי רדת החשיכה, חששו לצאת מהבית. וכך, בהשקיפו מחלון הבית, ראה זאב וילנאי לנגד עיניו רק גיבוב של גורדי שחקים, ללא מרחב וללא אופקים. הוא הרגיש נחנק ללא נשוא וכמו התכווץ לתוך עצמו. ואז תקפוהו געגועים עזים הביתה, אל הארץ, אל ארץ ישראל, אל נופיה, אל שביליה, אל העבר, אל נעוריו. אלה הם געגועי המתנחלים ואנשי ונוער הגבעות די בכל אתר ואתר בארץ הקודש.
באחד מהטיולים שלו, יחד עם עוד נערים בגיל בר מצווה, יצא זאב וילנאי לשוטט בעמק זבולון, באזור הנקרא אז עמק הנרקיסים, על שם פרחי הנרקיס היפים והריחניים שצמחו בו להפליא. המסע התקדם לאורך החוף, אל מעבר לשף הקישון, מזרחה, לעבר גבעות חול, ברובן חשופות אז. חולות נודדים וביצות קדחת, כשהיום קמו במקומן בתי זיקוק, מפעלים, בנייני הקריות ורשת כבישים סואנת. המשיכו הנערים מזרחה, לעבר תל כורדאני, אולי אפק הקדומה, עיר בתחום שבט אשר. שם סיירו במקורות הנעמן, הנובע לרגלי התל, חלפו על-פני טחנות הקמח שהונעו באמצעות מים. כאן הביאו פלחים ובדואים, את שקי החיטה שלהם, ושבו לבתיהם ולאוהליהם עם שקי קמח.
הנערים פנו אל מאהל בדואי, בשטח הקיבוץ אפק, ונכנסו אל אחד האוהלים, מבקשים מים לשתייה. קיבל אותם בדואי בסבר פנים יפות, ואף הגיש להם לבן משובח.
היום היה יפה, צח ובהיר. באופק נראו הרי הגליל, ערוציהם, ועליהם כתמים לבנים, אותם כפרים ערביים. בין הערים העיירה שפרעם, ומצודתה הגדולה בצידה.
שאל זאב את הבדואי: "שו אלקלעה הדי?" (מהי המצודה הזו?). והוא ענה: "מן איאם דאהר אלעמר, שייח' אלערב" (מימי דאהר אלעמר, שייח' הבדואים). והוסיף בגאווה: גם אנו "מן אלערב" (מן הבדואים). וכך הוסיף עוד: לכו ראו השייח' הבדואי הזה, שהיה לא רק שייח' בעמו, אלא "שייח' אלמשאייח' (שייח' השייחי'ים). עד כדי כך, שנפל מוראו על כל סביבותיו, ובכלל זה גם על השלטון הטורקי.
שאל אותו זאב: האם אין סכנה מהכלבים הרבים, השורצים בסביבה הפראית? וענה לו הבדואי: "יא בנייה, אנתי חאייף, רוח ותנאם בלחאף אומק" (הוי בני הקטן, אם אתה מפחד, לך לישון בין שמיכות אמך). והוסיף והטעים: אם רצונך להכיר "א-דוניה" (את העולם) לך קדימה בלי פחד! "אלחוף עלינה באס מן אללה תעלה" (עלינו לפחוד רק מהאל הנעלה).
אמר לו זאב: "ואלכאלב?" (והכלבים?) וענה הבדואי: דע לך! אומנם נכון שטבעם של הכלבים לנבוח בקולי קולות, ואם מרגישים הם שאתה מפחד מהם, הם מגבירים את קולם וכאילו רוצים לטרוף אותך לגזרים. אולם אם רואים הכלבים שאתה מתקדם בדרכך בלי פחד ואינך שם לב אל נביחותיהם, הם מנמיכים לאט את קולם, מתחילים לכשכש בזנבותיהם ולבסוף מקפלים אותו בין רגליהם ומנסים להתקרב ולהתרפס לפניך.... הו, בני, זכור תזכור כי כך גם מנהגם של בני אדם "כלאב עלה רג'ליין" (כלבים על שתי רגליים). לכן, לך קדימה, קדימה, "בדון חוף" (בלי פחד). "דור כתיר ותשוף כתיר" (שוטט הרבה ותראה הרבה).
הסיור הזה עשה רושם כביר על זאב וילנאי, ותמיד זכר את דברי אותו בדואי על בני אדם הדומים לכלבים נובחים. וזהו מוסר השכל לכולנו, ובראש ובראשונה למנהיגינו, ומעל לכל, לראש ממשלתנו.